מהו מעמד האשה ביהדות, זה כמו לשאול למי יש סיכויים טובים יותר לנצח בתחרות, לכסא או לשולחן. אין הם מתחרים. היהדות אינה מכירה לא בזכויות הגבר ולא בזכויות האשה, הם אינם נושאים למאבק תחרותי על זכויות לעצמם. יש להם חובות וצוויים, יש להם תפקיד וייעוד, המתאימים לאפיונים ולתכונות הפנימיים שלהם. הבחירה בידם, אם לעשות או לחדול, ובזה בלבד תלוי אושרם.

כך מלמדים אותנו חז"ל (תנא דבי אליהו, פרק ט', פרשת מקץ):

"...בין ישראל בין גוי, בין איש בין אשה, הכל לפי המעשה שהוא עושה - כך רוח הקודש שורה עליו". השוני בין הגברים לנשים מתבטא בעשייה, אך אינו מעלה ואינו מוריד מבחינה ערכית.

לכל אדם תפקיד יחיד ומיוחד. התורה מהווה ספר הדרכה לחיים, אם נתבונן, נראה כי על פי השקפת התורה - על האדם לחתור לשלמות. ה"חפץ חיים" נהג לדמות את עם ישראל לחיילים בשדה הקרב, חילות שונות פועלות במלחמה, כשלכל אחד תפקיד משלו. האם ניתן להכריע מי חשוב יותר - חיל רגלים או חיל שריון?

ברור, שאין כל טעם לדיון זה. מאחר שלכל חיל תפקיד המיוחד לו, וחיל אחר אינו יכול לבצעו במקומו. אם החילות ישנו את תפקידם, קשה להניח שצבא מעין זה עתיד לנצח במלחמה.

כל יהודי הוא עולם מלא של כוחות ויכולות, שאיפות ורצונות, נטיות אישיות וכישרונות. לכל אדם תפקיד שונה משל חברו, ובהתאם, כל אחד ניחן בתכונות הדרושות לו למילוי תפקידו. לא נוכל למצוא בעולם שני אנשים זהים, כיוון שאין שני אנשים שנדרשים למלא ולבצע את אותו התפקיד. הכרה זו, ממלאת את ליבו של היהודי בתחושת ערך. יש לו ייעוד מסוים בעולם, שהוא ייחודי לו בלבד, "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ל"ז, ע"א).

אשה האומרת לחברתה: 'אני מקנאה בשלוות הנפש שלך ובחדוות החיים שלך', היא אשה הכבולה בתפיסת החיים המודרנית. זוהי אשה המאמינה שהאושר שלה תלוי בגורמים שאינם בשליטתה, שאושרה תלוי בהערכה שהיא תקבל מהחברה. אשה זו נאבקת על זכויותיה במקום למלא את תפקידה וייעודה. היא אינה מצליחה להכיר בערך העצמי האמיתי שלה ובצרכיה הפנימיים והאמיתיים.

היכולת שלנו לבחור להיות מאושרות, היא אחת המתנות המופלאות ביותר שניתנו בידינו. אושר מושג בעקבות בחירה אישית של האדם לראות את היש, את הקיים. מי שלמדה להתמקד באוצרות שיש בידה (וכל ילד הוא 'אוצר'), תפסע בדרך חיים מבורכת. הוא תעסוק ותפתח את כל אותם דברים נפלאים שזכתה בהם. לעומתה, זו העסוקה רוב הזמן בהתמרמרות על המציאות הבלתי מושלמת ועל מה ש"חסר" לה, בטוחה שרק אם המציאות תתאים לרצונה היא תהיה מאושרת, באופן זה חייה חולפים ועוברים עליה בציפייה לאושר שלעולם לא עתיד להגיע.

אושר הוא בחירה פנימית לראות את הקיים, לממש את הכוחות הפנימיים, להעריך את עצמי כפי שאני, ולא לצפות שאחרים ידאגו לי ו/או יעריכו אותי.

האושר קיים כאשר המטרות הן ברות ביצוע, כאשר אין הן תלויות באף אחד אחר לשם מימושן, כאשר הן משוחררות מהדחפים המתסכלים אשר שמם קנאה ורדיפת כבוד. מתי יכול הדבר להיות? רק כאשר השאיפה נובעת מכמיהה לערכי רוח אמיתיים. רק אנו עצמנו יכולים להגשים סוד זה של שאיפה. ככל שנשקיע יותר אנרגיה ויותר מרץ, בהגשמת המטרות הללו, כך יגבר אושרנו. אנו נהיה המאושרות ביותר בעולם. כמו שהובטח לנו: "קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה".