כשנודעו מימדיה הנוראיים של השואה נתעטף היישוב העברי בארץ ישראל באבל כבד. הכל התאבלו על החורבן הנורא ללא הבדל מפלגה או זרם. כבד במיוחד היה אבלה של היהדות התורנית שכן בנוסף לאבל הלאומי התאבלה היא גם על חורבנו של עולם התורה. הישיבות אירופה נמחו כליל באבחת חרב, עולם התורה שבארצות הברית של אמריקה טרם עמד על רגליו ובארץ ישראל עמד מספרם הכולל של בחורי הישיבה על מאות בודדות בלבד עד שנראה היה כי חזרה תורה לנותנה ולא תרד עוד לעולמינו.

הקמת המדינה הקלה במעט על האבל הלאומי, ניחמה במשהו את הלבבות הדוויים ומחתה דמעה מעל פני האומה, אולם לאבלם של תופשי התורה לא היה קץ ואף לא מנחם שכן כח התורה התמעט ותופשיה כמעט ונכחדו. לעומת זאת, התנועה הקיבוצית שחרתה על דגלה את ההתרחקות מתורת ישראל צברה בתקופה זו כח ושלטון. בניה וחבריה הפריחו את שממת הארץ והאידיאלים הסוציאליסטיים נראו כבלתי מנוצחים. גם ההנהגה הציונית של היישוב העברי הפגינה ניכור כלפי מסורת ישראל ונראה היה כי הקיץ הקץ על עולם התורה המפואר בן אלפי השנים. מצב זה הוא שהביא את דוד בן גוריון לאמירתו המפורסמת "עוד שלושים שנה יהיו חרדים רק במוזיאון".

בתקופה הרת גורל זו ביקש הרב יוסף כהנמן זצ"ל להקים מחדש את ישיבת פוניבז' שהוכחדה בשואה ולצורך כך יצא למסע ברחבי היישוב כדי לגייס את המשאבים הנדרשים להקמתה. במהלך מסעו נפש הרב עם קבוצה של חברי קיבוץ צעירים. הללו  שחשו כי העתיד שייך להם, הטיחו בפני ראש הישיבה הזקן את האמת המרה. "הבט על התנועה הקיבוצית, כבוד הרב", אמרו. "ראה את הפריחה והשגשוג בבית אלפא, בעין חרוד, ביגור. חבל על מאמציך הרבים, זמנה של תורת ישראל עבר ובטל. מה נותר מעולם התורה? אפר".

הרב כהנמן זצ"ל הביט בהם בשתיקה ודבריהם דקרו את ליבו כמדקרות חרב. כשסיימו את דברם השיב להם: "טועים אתם. הכל זמני... זה הכל זמני... טווח הראיה שלכם קצר מדי. עוד תראו שהכל זמני, חברים. הקיבוצים יתרוקנו והישיבות יתמלאו מחדש".

הם צחקו. קשה היה להסכים עם דברי הרב או להבין אותם. נדמה היה שהרב משתעשע בדמיונות שווא שאין להם כל אחיזה במציאות שכן באותם ימים לא היתה תנועה חזקה כתנועה הקיבוצית ומאידך לא היה ציבור מובס כציבור לומדי התורה.

אלא שכבר הורונו חכמינו - "חכם עדיף מנביא".

חכם עדיף מנביא

בכתבת תרבות ששודרה  לקראת אירוע לציון "מאה שנות קיבוץ" נשאלה הזמרת מיקה קרני על אופיו של המופע הגדול. היא סיפרה על המשוררים והזמרים שישתתפו בו ועל המלחינים והאמנים שייטלו בו חלק, כולם בני התנועה הקיבוצית. בסוף הראיון נתבקשה הזמרת לפנות לציבור במאזינים ולשכנעם להגיע והיא השיבה - "מאוד כדאי להגיע כיון שאינני יודעת אם בעוד מאה שנה ייערך מופע מעין זה"...

כיום נמנית ישיבת פוניבז' על הישיבות המפורסמות ביותר ומספר תלמידיה ובוגריה עולה על רבבות. לעומתה ניצבת התנועה הקיבוצית בפני שבר אדיאולגי המאיים על המשך קיומה. ניתן לקבוע בוודאות כי "נבואתו" ה"הזויה" של הרב מפוניבז' התגשמה במלואה. עולם התורה חידש נעוריו ומידי שנה נוספים ספסלים רבים בתלמודי התורה הרבים - עתודות עולם הישיבות, עד שצר המקום מלהכיל. התגשמות חזונו של הרב מפוניבז' זצ"ל מעידה על ראייתו הבהירה אלא שהמהירות בה התגשמו דבריו מעוררת תהיה. מניין ידע הרב שכך יקרה? מהיכן שאב את בטחונו בתקופה בה המציאות המרה טפחה על פניו במלא העוצמה?   

מה שרואים משם

בפרשת לך לך מתארת התורה כיצד נודדים אברהם אבינו ובני ביתו מארץ מולדתם המוכרת לארץ כנען הזרה ושטופת האלילים. עם הגיעו לכנען התיישב בה אברהם כזר, לוט בן אחיו נשבה בידי מלכים למודי מלחמה, והרעב הנורא ששרר בארץ המובטחת הורידו למצרים. אם היה נפגש אברהם אבינו עם בני כנען יש להניח כי היו לועגים לו. ההבטחה "ונתתי לך את ארץ כנען" טופחת על פניו הוא נאלץ לרדת מצרימה. גם ההבטחה "ואעשך לגוי גדול" עדיין לא נתקיימה בו שעקרה היתה שרה אשתו. ידע אברהם בעצמו כי לפי המידע שבידיו אין הבטחת הזרע עתידה להתקיים לפי שאצטגנין גדול היה ראה באיצטגנינותו שמזלו אינו מאפשר לו להעמיד זרע אחריו ועל כן חשש שיגיעתו ועמלו בהפצת האמונה באחדות הבורא בקרב עובדי האלילים לא תישא פירות ותאבד את רציפותה בהעדר יורש ראוי.

כשהוא אחוז במחשבות נוגות על עתידו התגלה אליו הבורא  והבטיחו "שכרך הרבה מאוד". בתגובה פונה אברהם אל בוראו בשאלה: "הן לי לא נתתה זרע, והנה בן ביתי יורש אותי". תשובת הבורא לא מאחרת לבוא: "לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך". כאמור לעיל, הבטחה זו היתה מנוגדת לחלוטין לנתוני המציאות. אברהם ידע כי כבר אינו צעיר ובנוסף לכך אף ידע כי אין מזלו מאפשר לו העמדת צאצאים. בתגובה לספקנותו התגלה אליו הבורא שוב. "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם. ויאמר לו  כה יהיה זרעך. והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".

בביאורם לתורה שואלים חז"ל מהיכן "הוציא" הקב"ה את אברהם? ותשובתם: "אמר לו הקב"ה לאברהם: 'צא מאצטגנינות שלך שראית בכוכבים שאינך עתיד להעמיד בן. 'אברם' אינו מולד 'אברהם' מוליד. וכן 'שרי' לא תלד אבל 'שרה' תלד. אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל".

אף שהייתה מנוגדת לטבעו של עולם ולנתוני המזל התקבלה הבטחת הבורא אצל אברהם אבינו כעובדה מוגמרת. מעתה אין הוא מתחשב במראה עיניו ואין הוא שת לבו למשמע אוזניו. לאחר הבטחת הבורא אין בנתוני ההווה הזמניים כדי להעיב על תקוות העתיד הנצחי. זה טבעו של מאמין שהוא מאמץ לעצמו את המבט הרחוק. אם הבטיח הבורא כי בנו יירשנו שוב אין לייחס משמעות ומשקל לנתונים ה"אובייקטיביים".

מציאות שמציאות

את "חלומותיו" בדבר שיקום עולם התורה לאחר השואה חלם הרב מפוניבז' לאחר שאיבד את כל שהיה לו. אשתו ובניו נרצחו באירופה ומתלמידי ישיבתו כמעט ולא נותר איש. בני הקיבוצים היו מציאותיים ממנו. הם הפנו את תשומת לבו של הרב הזקן אל המציאות ונתוניה. לא עלה בדעתם כי יש עתיד לעולם מפואר משום שנתנו את עיניהם בהווה הצר והקצר. הרב מפוניבז', שידע על הבטחת הבורא "כי לא תשכח מפי זרעו", יצא מה"אצטגנינות" שלו. הוא הניח בצד חישוביהם המציאותיים כביכול, והביט הרחק מעל לראשיהם. "הכל זמני!!!" אמר להם, והם גיחכו.

ובכן חברים, כיון שבעוד מאה שנה כנראה לא ייערכו "חגיגות המאתיים" לתנועה הקיבוצית, הרשו לי להציע לכם חלופה. אם במקרה תהיו עדיין באזור, לעונג יהיה לי להזמינכם כבר מעכשיו לחגיגות המאה וחמישים שנה לישיבת פוניבז' אותה ייסד הרב כהנמן זצ"ל ואם כבר מזמינים אז הרשו לי בהזדמנות חגיגית זו להזמינכם גם לחגיגות המאתיים והשלוש מאות וה... אל דאגה! היא תהיה שם בכל מקרה, על עשרות אלפי תלמידיה ובוגריה.

נ.ב. נא לבוא בלבוש צנוע.