מקורו של מושג זה הוא בתלמוד הבבלי במסכת שבת. הגמרא שם דנה אודות אדם המבצע פעולות האסורות בעשיה בשבת, אולם אינו מזיד בעשייתן, הוא עושה זאת מחוסר ידיעה. הוא מעולם לא שמע שהפעולה אסורה בעשיה או אף מעבר לכך הוא לא שמע כלל על איסורי שבת. בתקופה בה נכתב התלמוד היה כמעט כל עם ישראל שומר שבת כהלכתה. גם אם חיו באותה תקופה יחידים שלא שמרו על כל דיני השבת, מכל מקום הם היו מודעים להלכותיה ולחומרת איסוריה. הגמרא אינה מוצאת אפשרות שיהודי לא ישמע על השבת, אלא במקרה שתינוק יהודי, שטרם החל להבין, נשבה ע"י גויים וגדל שם ללא לימוד תורה, ללא חברה יהודית וללא הכרת השבת. המושג תינוק שנשבה כוונתו, כאמור, לאדם שאינו אשם בכך שהוא לא שמע על דיני התורה ואין כל כוונה להמעיט מערכו או מיכולת הבנתו. להיפך, קיים כאן לימוד זכות על אותו אדם. את מעשיו בשבת הוא עושה מחמת חוסר ידיעה ומפאת העובדה שהוא לא גדל בין יהודים. אילו אך היה גדל כיהודי לכל דבר קרוב לוודאי שגם אורחות חייו היו משתנים והוא היה נקשר לדרך היהדות. גם כיום מצויים אנשים שמחמת חינוכם, סביבתם או מקומות לימודיהם וכדומה הינם מנותקים מסביבה יהודית שורשית ובעקבות כך, הם מרוחקים מיהדות. אנשים אלו שונים במהותם מאנשים שנולדו בסביבה דתית או שהתחנכו בה, אך במשך הזמן פרשו מדרכה ואין הם מקפידים על קיום מצוות. על אנשים אלו שגדלו בסביבה מרוחקת ממצוות יש מקום ללמד זכות וניתן לסנגר עליהם, שמעשיהם נעשים בשגגה ומתוך אי ידיעה לחומרת מעשיהם, אילו אך היו מכירים את חן ערכן של המצוות, הם היו מאמצים לליבם את קיומן. מובן שכל אדם הינו עולם בפני עצמו, ולא כל מי שגדל בסביבה חילונית דומה לתינוק שנשבה ע"י גויים, אולם עקרונית לימוד הסניגוריה קיים נמצא איפוא שהמושג שציינת הינו מושג המציין מעלה ובודאי אין כוונתו כלל לפגוע בזה הנושא תואר זה.
|