מדוע הדתיים מנסים תמיד להוכיח את צדקת דרכם?

בחברה דמוקרטית מקובל שכל אדם חי לפי ה"אמת" שהוא מכיר ומאמין בה. איש אינו זכאי לבקרו או להוכיחו על כך. אם נבחן היטב הנחה זו, נמצא שמשמעותם של הדברים היא פריקת עול והתרת הרצועה. שיטה זו מאפשרת לכל אחד להמשיך ולשגות באיוולתו. דאגה מעושה זו לחופש הפרט והכרתו כערך עליון בפני עצמו, לא די שאין בהם את כיבוד הזולת או ביטוי למידות נאות, אלא הם מהווים מרשם בדוק להפקרות ולפריקת עול. פלוני מוכן להעלים עין מפגמים בולטים המצויים באישיות מסויימת, ובלבד שהלה לא יפריע לו להמשיך בעשיית העוולות שהוא עצמו מחזיק בהן. בעיני התורה ההיפך הוא הנכון. נציין דוגמה מהחיים: מי שרואה את ידידו הסובל ממחלת הסוכרת אוכל עוגת קרם, הוא לא יניח לו לעשות זאת, ובודאי שלא יעודד אותו להמשיך בכך. הוא ינסה בכל כוחו להניא אותו מעשיית מעשה זה המסכן את חייו. מי שביודעין מושיט לחברו ממתק מסוכן, אינו נחשב לאוהבו, אלא לאויבו בנפש. באותה מידה, כשאדם נכשל במעשה שלא יעשה, ובכך הוא מסכן את עצמו מבחינה רוחנית, חייבים להוכיחו ולהחזירו למוטב. וקל וחומר הם הדברים - נזק שנגרם לגופו של אדם הוא הפסד זמני בלבד, ולעומת זאת, נזק רוחני פוגע בנשמתו של האדם שהיא נצחית וקיימת לעד. דרישות התורה הן שונות לחלוטין. חיוב התוכחה נובע דוקא מתוך אהבת ישראל. ביסוד מצוה זו של תוכחה מונחת ההכרה ש"כל ישראל ערבים זה לזה". פגמו של הזולת הוא גם פגם שלי, ואיני יכול להתעלם ממנו. אם אדם אינו מוכיח את רעהו, אין הדבר נובע מתוך עודף אהבת ישראל או מעדינות נפש. הסיבה לכך נובעת מהעובדה שהוא מתייחס לרעהו בשויון נפש, לאמור: ינהג הלה כפי שינהג, יכשל וגם ימעד, ובלבד שאני את נפשי הצלתי. יש כאן ביטוי חמור של אנוכיות! אמנם הדוגלים בדמוקרטיה מוחלטת משתדלים ליפות את שיטתם ולהציג אותה כשיטה אידיאולוגית החפה ממומים, אולם יש לדעת שביסודה של שיטה זו מונחת אנוכיות. מכאן, נגיע למסקנה מפתיעה אך אמיתית. החברה הישראלית רגילה להאשים את אלו המוחים על חילול שבת ועל יתר העבירות הנעשות בפרהסיה בבדלנות, בשנאת זרים ובחיים בתוככי 'בועה אטומה'. למעשה ההיפך הוא הנכון. המחאה נובעת מאיכפתיות, מתחושת אחווה, מצער על כך שחלק ניכר מהעם תועה בשדות זרים! לאותם מוחים, דומה שהיה נוח יותר להסתגר בפינתם ולא להתייחס למעשי זולתם, אולם דווקא תחושת השייכות היא המוציאה אותם לרשות הרבים. ניתן אולי לא להסכים לדרך זו, אולם חשוב לזהות את המניעים למעשים אלו. למרגלות הר סיני נשבענו לשמור אמונים לתורה ולמצוותיה. עקרון הדמוקרטיה אינו מקודש, ניתן לבקר אותו ואף לקלף ממנו שכבות שונות שאינן תואמות את דרכה של היהדות. השפל שהגיעה אליו האנושות לנוכח חוסר הבלמים ואובדן קווים אדומים, מחייב התבוננות במסגרת חיים שונה, שבה מושם דגש על הבקורת הבונה והחיובית ועל שליטה ברסן המונעת התדרדרות.