|
|
|
השאלה
|
|
מהו סוד נצחיותו של עם ישראל והקשר שלו לארצו?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
עצם קיומו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה הינה תופעה בלתי מוסברת. אימפריות אדירות קרסו במרוצת השנים. מהשרידים הארכיאולוגיים אשר נותרו לפליטה, לומדים אנו על עוצמתן הגדולה בעבר. עוצמה זו לא עמדה להן ביום פקודה. לעומתן, העם הקטן הקרוי ישראל, נותר חי וקיים. היש הסבר רציונלי לתופעה מופלאה זו?
הבה נתבונן באחת מן התופעות שבדברי ימי ישראל:
העם שחי מאות שנים בארצו, השתרש באדמתו, פיתח בה את תרבותו ושיגשג בכל התחומים, הלך לגולה. גולה זו פזורה בכל ארצות תבל, כדברי התורה: "אם יהיה נדחך בקצה השמים". היא מקיפה תקופה בת קרוב לאלפיים שנה. בכל מקום אשר אליו הגיעו היהודים בנדודיהם, הם לא הכו בו שורש למשך יותר מכמה מאות שנים. היהודים לא התאקלמו בארצות פזוריהם, ואפילו במקומות בהם היו לאזרחים שווי זכויות.
לעם ישראל נועד גורל של חורבן וגלות בעקבות חטאי העם. גורל דומה נועד גם לארץ ישראל. ה' הזהיר שהארץ תחרב ותהפוך לשממה בעקבות חטאי העם: "והשימותי אני את הארץ... והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חורבה" (ויקרא כ"ו, ל"ב-ל"ג). נבואה זו התקיימה במלואה. ארץ ישראל היא הארץ היחידה בתבל, שהיתה מיושבת בתקופה העתיקה בצפיפות גדולה, והיתה נודעת בפוריותה, עד שנקראה: 'ארץ זבת חלב ודבש', ולאחר החורבן היא הפכה במהלך קיצוני מאד לשממה.
גם על ארצות אחרות עברו מלחמות וחורבנות, גם להן היו עליות וירידות, אולם אף לא באחת מהן, אירע מהפך כה קיצוני. עובדה זו נודעה והיתה מפורסמת בפי כל הגויים, עד שהם התבטאו: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה..." (דברים כ"ט, כ"ג). השינוי היה כה קיצוני עד שגם הגויים הבחינו כי יד ה' עשתה זאת, וכדברי הנביא: "וידעו כי אני ה' נתתי את הארץ שממה" (יחזקאל ל"ג, כ"ט). כולם חשו שהדברים התהוו ע"י מהלך אלוקי, ואין אפשרות לייחס את ההתרחשויות למהלך טבעי מקובל.
זאת ועוד, לאן ישים עם ישראל את פעמיו בצאתו לגלות? היכן הוא יקבע את מקומו? האם הוא ישתקע בארץ ניכר? התורה קבעה מראש שהוא לא ישתקע במקום אחד ולא תהיה ארץ שתקלוט את כולם: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כ"ח, ל'). גם אצל עמים אחרים אנו מוצאים תופעות של גלות ונדידה, אך אי אפשר להשוותן כלל לזו של עמנו. רק עם אחד נפוץ בכל רחבי תבל, וכפי שציין זאת המן הרשע: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ג', ח'). עמים אחרים שנדדו ממקומם, התמקמו במרוצת השנים במקום מן המקומות ולא נפוצו עוד. רק העם היהודי התפזר לכל עבר, עד שדומה שאין חבל ארץ בעולם שאין בו יהודים.
דמותו של היהודי הנודד ומראיה של ארצו, שהפכה לשממה, הפכו זה מכבר לסמל נצחי של העם היהודי. הזיקה בין השנים לא חלפה לעולם. תמיד היה נראה כאילו שניהם מצפים להתאחדותם מחדש. תקות הדורות היתה שכאשר כף רגלו של היהודי הנודד תדרוך
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
