היהודי הנודד

קיים קשר פנימי ועמוק בין הארץ שהפכה לשממה לאחר שגלו ממנה בניה לבין היהודי הגולה שלא מצא מקום קבוע להניח בו את רגלו
לעם ישראל נועד גורל של חורבן וגלות, בעקבות חטאיו. גורל דומה נועד גם לארץ ישראל. ה' הזהיר שהארץ תחרב ותהפוך לשממה בעקבות חטאי העם: "והשימותי אני את הארץ... והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כ"ו, ל"ב-ל"ג). ואכן, נבואה זו התקיימה במלואה. ארץ ישראל היא הארץ היחידה בתבל שהיתה מיושבת בתקופה העתיקה בצפיפות גדולה, והיתה נודעת בפוריותה, עד שנקראה 'ארץ זבת חלב ודבש', ולאחר החורבן היא הפכה בקיצוניות מדהימה לשממה ולמדבר. גם על ארצות אחרות עברו מלחמות וחורבנות, גם להן היו עליות וירידות, אולם אף לא באחת מהן אירע מהפך כה קיצוני. עובדה זו נודעה והיתה מפורסמת בפי כל הגויים, והם התבטאו: "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה..." (דברים כ"ט, כ"ג). השינוי היה כה קיצוני, עד שגם הגויים הבחינו כי יד ה' היא שעשתה זאת, כדברי הנביא: "וידעו כי אני ה' נתתי את הארץ שממה" (יחזקאל ל"ג, כ"ט). כולם חשו שהדברים התהוו על ידי מהלך אלוקי ואין אפשרות לייחס זאת למהלך הטבעי המקובל.
זאת ועוד, לאן ישים עם ישראל את פעמיו בצאתו לגלות? היכן הוא יקבע את מקומו? האם הוא ישתקע בארץ ניכר? התורה קבעה מראש שהוא לא ישתקע במקום אחד, לא תהיה ארץ כלשהי שתקלוט את כולם: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כ"ח, ל'). גם אצל עמים אחרים אנו מוצאים תופעות גלות ונדידה, אך אי אפשר להשוותן כלל לזו של עמנו. רק עם אחד נפוץ בכל רחבי תבל, כפי שציין זאת המן הרשע: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ג', ח'). עמים אחרים שנדדו ממקומם, התמקמו במרוצת השנים במקום מן המקומות ולא נפוצו עוד. רק העם היהודי התפזר לכל עבר, עד שדומה שאין חבל ארץ בעולם שאין בו יהודים.
דמותו של היהודי הנודד ומראיה של ארצו, שהפכה לשממה, הפכו זה מכבר לסמל נצחי של העם היהודי. הזיקה בין השנים לא חלפה לעולם. נראה, כאילו שניהם מצפים להתאחדותם מחדש. כאשר תדרוך כף רגלו של היהודי הנודד על כברת הארץ האהובה עליו, שוב ישכון העם בארצו ושוב תתן הארץ את פריה.
מהלך עתידי זה, שנחזה על ידי התורה מראש, הינו אחד מהמהלכים המורים באצבע על קיומה של השגחה פרטית המכוונת את מאורעות תבל לקראת עתיד טוב יותר, לקראת הגאולה השלמה!