|
|
|
השאלה
|
|
האם קיים הבדל מהותי בין השפה העברית, הקרויה לשון הקודש, לבין יתר השפות?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
אכן קיים הבדל עמוק ומשמעותי ביותר בין לשון הקודש לבין שאר השפות.
כל השפות הקיימות בעולם, כולל השפות שהשתמשו בהן בעבר, הינן שפות הסכמיות. השפה נוצרה למטרת תקשורת בין אנשים, והיא הלכה והתפתחה לאורך הדורות בהתאם לאופיים, לתרבותם ולצרכיהם של האנשים שהשתמשו בה.
לכן אין כל משמעות מהותית לצורת האותיות שבשפה או למספרן. וגם לא לאופן ההגיה, לתחביר וליתר כללי השפה. ניתן בהחלט לקרוא לביסקוויט 'אסטרונאוט' ולהפך. על דוברי השפה יהיה מוטל רק להתרגל לשינוי, ותו לא.
שפה הסכמית משמעותה שהאנשים הסכימו שכך יהיה, וההרגל זורם הלאה. יש שפות שיש להן אוצרות לשון וביטוי עשירים מאוד, אולם בכל השפות, ההסכמה הכללית היא יסוד השפה, והמטרה של השפה היא שימושית בלבד. לדוגמה, בשפות הערביות יש מאות מלים נרדפות לחרב או לכלים חדים אחרים, זה פשוט שימושי...
בלשון הקודש שונה המצב לחלוטין. עוד בטרם נברא העולם, בטרם החל האדם לדבר או לכתוב, היו האותיות קיימות בעולמות העליונים. לשון הקודש היא השפה שנברא בה העולם. אחת הראיות המפורסמות לכך היא הפסוק הקובע, שאדם הראשון נקרא בשם אדם, כי נלקח מן האדמה. כידוע, בכל השפות שהתנ"ך תורגם אליהן, נותר השם 'אדם' כפי שהוא במקורו בלשון הקודש, ואילו האדמה קרויה במלים שונות לחלוטין, מילים שאין להן אפילו צליל דומה למילה 'אדם'.
את שמה של האשה מנמק אדם הראשון: "לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב', כ"ג). רש"י מפרש: "לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש". בריאתו של העולם בלשון הקודש משמעותה כי גם שפת דיבורם של בני אותו דור היתה לשון הקודש. בשפה זו דיבר אדם הראשון, בה דיברו ביניהם קין והבל ובה דיבר נח עם בני דורו. זוהי אותה שפה שעליה מספר הפסוק: "ויהי כל הארץ שפה אחת".
רבי אברהם אבן עזרא מוכיח, כי עד לתקופת מגדל בבל היתה השפה השלטת בעולם לשון הקודש בלבד. ראייתו היא משמותיהם של בני הדורות הראשונים, שיש להם משמעות רק בלשון הקודש. כדוגמה, את השם 'פלג' מנמקת התורה בעובדה: "כי בימיו נפלגה הארץ" (בראשית י', כ"ה). עבר אביו, שנתן את השם פלג, רצה להנציח בשמו את מאורעות התקופה שבה התפלגו האנשים זה מזה ונפוצו בעולם.
הבורא ברא את העולם בלשון הקודש, ובה הוא דיבר בחזון עם עבדיו הנביאים. בלשון זו התגלה הקדוש-ברוך-הוא לעמו במעמד החד-פעמי של מתן תורה. בשפה זו הוא מסר להם את עשרת הדברות.
אף צורת האותיות, שמות האותיות ואופן ההגיה שלהן בלשון הקודש – יסודם בהררי קודש. סודות קבלה עמוקים עד אין חקר קובעים את כל הפרטים. האות ואף המילה המורכבת מהצטרפות כמה אותיות, מביעות יסודות קבלה רוחניים. האות מביעה מסר מסויים, והמילה מביעה מסר, שהינו, למעשה, קיבוץ של כל מסרי האותיות לפי הסדר המופיע במילה. הכל הינו מהותי, משמעותי ועמוק.
לשון הקודש לא הומצאה, אלא נבראה ע''י הקב''ה. היא נושאת ערך רוחני בפני עצמה. העולם נברא ב-כ"ב האותיות של לשון זו. משמעות הדברים היא כי מילותיה של לשון הקודש הן בעלות ממד כפול: מעבר לצורה הגראפית ולצליל הפונטי של האות, יש לכל אחת מהאותיות שורש רוחני נעלה, אשר ביטויו בעולם הזה נראית לעינינו בצורת האות שלפנינו.
כאמור, לא זו בלבד שהאותיות אינן שרירותיות, אלא גם צורתן אינה שרירותית. בכתב המקודש של לשון הקודש קיימת צורה ברורה ומוסכמת לכל אות.
צורת האותיות בעברית של היום היא למעשה קליגרפיה. מי שלומד כיום את התורה מתוך חומש, לומד אותה בדפוס רגיל שבו צורת האותיות הינה מוסכמת, אולם היא בנויה בבסיסה על צורת האותיות של ספרי תורה, תפילין ומזוזות הנכתבים עד ימינו על ידי סופרי סת''ם בכתב הייחודי של לשון הקודש, כתב שבו ניתנה התורה למשה רבנו, וצורתו אינה ניתנת לשינוי משום "הלכה למשה מסיני" .
כתב זה נקרא כתב "אשורי", מלשון 'אישור', שפירושו התאמה. האותיות הן בעלות צורה מורכבת, ובכתיבת סת"ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות) חייבים להקפיד באופן מדויק על כל פרטיהן ההלכתיים, על הקוצים ועל התגים, על הזוויות המרובעות ועל הזוויות העגולות ועוד ועוד. כל פרטי האותיות הם דווקאיים.
המילה 'אות' בלשון הקודש אין פרושה סימן. סימן בלשון הקודש הוא תו (האות ת'). שישים וחמש פעמים מופיעה המילה 'אות' בתנ"ך. 'אות' מבטאת תמיד כוח רוחני המגלה את עצמו בתוככי הדבר החומרי. החומר הגשמי קשור לגורם ברמה רוחנית גבוהה יותר הנמצא בתוכו. בכל חומר מצוי לוז פנימי, שאמנם נסתר הוא מעין רואים, אך הוא מהווה את המהות האמיתית.
צורתה של כל אות בלשון הקודש אינה שרבוט מקרי שהפך לנוהג קבוע, אלא יש בה, רמזים יחודיים לתכנים רוחניים בעולמות עליונים.
לכל אות יש משמעות. כאשר מצרפים אותיות, מצרפים למעשה גם את הרעיונות הטמונים באותיות. כאמור, כוללת המלה אוסף של רעיונות מסודרים לפי סדר האותיות שבמילה. מילה בעלת אותן אותיות, אך בסדר שונה, תביע רעיון אחר!
באופן תאורטי, אילו ידע האדם והכיר לעומק את המהות של כל חפץ או פעולה, ואילו הכיר יחד עם זאת את כל הסודות הגנוזים בכל אות, היה יכול להגיע להרכבת מילים ומשפטים בלשון הקודש, גם אם הוא לא שמע מעולם מילים אלו. מבט זה הינו תאורטי, מכיוון שהסודות הינם אוצר של מסרים החבוי בחלקו הגדול מעין אדם, ומומחי השפה הגיעו רק לרבדים הגלויים שלה.
חכמינו מלמדים אותנו שהקב"ה בבואו לברוא את העולם הסתכל בתורה. היא שימשה תוכנית יסוד לבריאה, ובאמצעותה הוא ברא את העולם. עוד בטרם נברא העולם, היתה התורה כתובה לפני ה', והיתה בעלת משמעות ומלאת תכנים.
שמותיהם של הנבראים בלשון הקודש הם צירופי אותיות, המורים על שורשיהם הרוחניים. המילים אינן מקריות כלל, קיימת התאמה נפלאה בין השמות בלשון זו לבין הנבראים עצמם.
לא ניתן לבטא חוכמה מושלמת, שהיא למעלה מחכמת בני אדם, בלשון שעוברת שינויים רבים, התפתחויות וגלגולים מקריים. כאמור, זוהי המציאות של השפות השונות, עד שיש צורך במחקרים מעמיקים, הקשורים לתיאוריות רבות, כדי לדון בשאלות מה התפתח ממה, מתי ואיך, ובסופו של דבר מגלים שמדובר בשפה לא מהותית. רק לשון כלשון הקודש מתאימה לנתינת התורה. רק בה ניתן לצפות שהחוכמה תינתן דרכה בשלמות!
לשון הקודש נמסרה לעם ישראל לדורותיו. לאורך הדורות התייחסו אליה בהערצה, ובאמצעותה למדו את התורה, והעבירו את המסרים הרוחניים לדור הבא.
בראשית ימי בית המקדש השני החל העם לעזוב את לשון הקודש ולדבר בלשונות העמים. נאמר בספר נחמיה: "גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות ואינם מכירים לדבר יהודית" (נחמיה י"ג, כ"ג- כ"ד). היתה עזובה גדולה בדיבור בלשון הקודש. נחמיה התנגד לכך, מפני שהיה זה מסממני הטמיעה וההתערבות בחיי הגויים.
אך יחד עם השימוש בשפות זרות, רבים לאורך הדורות שמרו את השפה הקדושה לתורה ולתפילה. ואמנם, ידוע על כמה מגדולי ישראל שהקפידו לא להשתמש בעברית לעניינים שבחולין. אחרים הקפידו לדבר בשבת בלשון הקודש, כיאה ליום קדוש זה.
לשון הקודש מאופיינת בריבוי משמעויות. יש בשפה זו תופעות מרתקות המיוחדות רק לה, ביניהן: גימטריה, נוטריקון ומשמעות לצורת האותיות ולסדרן, משמעות לשמות האותיות, לתגים, לקרי ולכתיב, לחילופי האותיות למיניהן ולטעמים שבמקרא. העיקרון החוזר בכל אותן תופעות סמנטיות ייחודיות הוא העדר המקריות. כל חלקי השפה תואמים ומשלימים זה את זה, והם בעלי משמעות גלויה או סמויה.
תופעות אלו מעידות כאלף עדים כי הלשון בת-שמים היא, יצירה אלוקית מופלאה שיד אדם לא יכלה לכתוב או להמציא.
בדורות האחרונים חל תהליך של 'התחדשות השפה העברית'. בתהליך זה צורפו ללשון הקודש מלים חדשות רבות, שמקורן אינו עברי וערכן הוא הסכמי בלבד. לתהליך זה נוסף גם שינוי הדימוי היסודי של השפה העברית, כאשר ניסו לשוות לה גוון של שפה מערבית. ואמנם, העברית המדוברת שינתה במידה ידועה את מהותה משפת קודש לשפת חול.
עלינו להכיר בעובדה שאמנם חלק ניכר משפתנו העכשווית מקורו בלשון הקודש הקדומה והמקודשת, אולם מעורבות בה מלים רבות שמקורן מהמצאות של בלשנים או ממילים השאולות משפות אחרות.
לעומת זאת, לשון הקודש שנכתב בה התנ"ך, ממשיכה להיות שפה קדושה על אותיותיה, כלליה ומשמעותה הנצחית.
עמנו גאה להחזיק ברשותו שפה עתיקה ומקודשת שהנחיל לנו הבורא. לשון הקודש גבוהה היא ומרוממת את נושאיה והיא השפה המלווה אותנו עד ביאת ינון, ועד בכלל.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
