|
|
|
השאלה
|
|
מהו ההבדל בין ההוגים בתורה לבין חכמי אומות העולם?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
בחכמת האומות הציר המרכזי שעליו ייסוב הכל הוא האדם. הוא מרכז העולם, ואליו מכוונים הטוב והנהנתנות העולמית.
ערש החכמה האנושית היא יוון. אפילו לאליליהם ייחסו היוונים צורת אדם. הם ייחסו להם תכונות אנושיות, ואפילו יצרים קטנוניים כקנאה, תאווה וכבוד. אורח החשיבה שלהם גרס, כי האדם בחכמתו ובתבונתו מסוגל להגיע להישגים רבים ואדירים. ומאידך, מה שאינו מסוגל להשיג – אינו קיים. הרמב"ן התבטא על גדול חכמי אומות העולם, אריסטו: "היווני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו. והגיס דעתו (כלומר, העיז) לחשוב, הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אותו הוא בסברתו, אינו אמת". לדידם, מה שלא השיגו בשכלם, אין לו מקום במציאות.
נקודת המוצא של התורה שונה בתכלית. אמנם אין כתורתנו המעלה על נס את חשיבות האדם, אולם עם כל חשיבותו אין האדם עומד במרכז ההוויה. הבורא הוא מרכז הקיום. כל המתרחש בעולמנו נובע מגדלות הבורא.
מנקודת מחלוקת מרכזית זו נובעים גם שינויי היחס אל החכמה ואל תעודתה. בעוד שביוון פסגת השאיפה היתה למצות מן האדם את מרב תבונתו, ועל ידי כך להעלות את רמתו האנושית, דעת התורה גורסת כי תכלית האדם היא לדבוק בבורא, ללכת בדרכיו ולהתיירא ממנו.
כשאנו מעיינים בספרות המחשבה הישראלית אנו נתקלים בתופעה מעניינת: יחד עם הדרישה לעיון ולמחקר, מדגישים כל חוקרי היהדות את מגבלותיו של האדם ואת חוסר יכולתו להתמודד עם הבעיות המטפיסיות. אין הוא מסוגל להבין את מה שלמעלה מן הטבע, כלשונו של הרמב"ם: "קוצר המשיג ועומק המושג". דעתו של האדם הרוצה להשיג - קצרה, ואילו הענינים המושגים הם עמוקים מאד. המושגים גבוהים ונמצאים מעבר ומעל לזמן ולמקום, ואילו האדם החי עלי אדמות כבול לחושיו, ולא יוכל להשתחרר מהם ולהשיג השגות מופשטות.
אין בקביעה זו משום שלילת הידיעה. האדם יכול לפתח את שכלו, לגלות צפונות ולחבוק עולם ומלואו בשכלו, אך עליו לדעת כי קיים גבול לתפישתו. זהו המיוחד במחשבת ישראל, הקובעת מערכת יחסים מיוחדת בין האמונה לבין החקירה ההגיונית והאימות השכלי. האמונה נובעת ממעמד הר סיני, מהמסורת הרצופה הנמשכת מאז גילוי השכינה לנביאים, מקבלת חז"ל ברוח קדשם, מהרגשת הלב של מציאות האלוקים וקירבה אליו ומקיום המצוות המעשיות בבחינת "נעשה ונשמע"..
כשאנו מעיינים בתולדות הפילוסופיה הכללית, המסתמכת רק על שכלו של האדם, אנו מוצאים יותר סתירות מאשר בנין. הפילוסופיה הכללית מתחילה מן הספק ומחפשת את הוודאי, אך סופה שהיא מסתבכת בעצמה.
רבי יהודה הלוי הידוע כמתנגד לפילוסופיה, ומתאר אותה בשיריו כבעלת ציצים ופרחים אך ללא פירות, מוכיח את עדיפותה של המסורת על הפילוסופיה.
זאת ועוד, כשהאדם מסתמך אך ורק על שכלו ולא על מסורת מקובלת, יוכל תמיד לבוא חוקר שני ולסתור את דבריו, ואילו המאמין אינו זז מאמונתו.
רנה דקרט הנחשב לאבי הפילוסופיה המודרנית, מתחיל את מחקריו משלילה מוחלטת של כל הקיים, ומחליט שרק על ידי חשיבה לוגית יגיע למסקנות. הבסיס שהוא קובע לתורת ההכרה שלו הוא: "אני חושב, מכאן שאני קיים".
ואולם כאן מקור הטעות. בעוד שהפילוסוף הבלתי מאמין בה', מאמין בכוחו של האדם להבין הכל, ועושה את שכל האדם כקנה מידה מוחלט לכל תפישה, המאמין בה' מרכין את ראשו בענווה ומודה בקטנותו. הוא יודע שכשם שכוחו הפיסי מוגבל, כך מוגבלת תפישתו.
פסקל, תלמידו של דקרט, נוכח בעקרותה של הפילוסופיה, וטען שאינה אלא אחיזת עינים, כי אין בה התחלות מוחלטות. הוא ביטל את הפילוסופיה ונאחז באמונה: "אלוקי אברהם יצחק ויעקב, ולא אלוהי הפילוסופים".
הבחנתו הינה רבת משמעות לגבי האדם, כי בעוד שהתפישה הפילוסופית אינה מחייבת את האדם לאורח חיים מסויים, הרי אלוקי ישראל משמעותו דת, תורה ומצוות, מסעד רוחני יום יומי ואובייקט לתפילה, לתורה ולחשבון נפש.
מחשבת ישראל אינה מתיימרת לפתור את הבעיות אשר מעבר לתחום ההשגה, היא מתרכזת בבעיות האדם וביחסו לנעלם. היא קובעת כנקודת מוצא את האמונה בקיומו של הבורא המשגיח על כל ברואיו.
עם כל גדלותו ועליונותו פונה הא-ל לבני האדם ושם לב לכל מעשיהם. נושאי שכר ועונש, ידיעה ובחירה ותורת הגמול תופשים מקום נכבד במחשבת ישראל. כל אלו אומרים כי האדם משפיע במעשיו על גורלו ואחראי למעשיו.
מחשבת ישראל מציבה את שאלותיה בתחומי מסגרת נתונה. מסגרת זו כוללת את עקרונות האמונה ע"פ התורה. היא ממצה את כל הניתן למצות בתוך אותה מסגרת, ואינה חורגת ממנה. היא נאחזת בתורה ובמצוותיה ובעזרתה מנווטת את דרכה.
רבי נחמן מברסלב תיאר את הדבר במשל. הוא מדמה את החכמה האין סופית לים, ואת חכמת התורה לספינה. הים הוא טוב ונעים, אך גם מסוכן ואכזר. אפשר לשוט בו, להפליג למרחקים ולהנות ממנו, אך אפשר גם לטבוע בו ולהאבד. יש צורך בספינה טובה שתבטיח את דרכו של האדם ותגן עליו מפני סכנות. הפילוסופיה היא ים סוער רב משברים, בל יעז אדם לקפוץ לתוכו ללא ספינה, פן ייסחף בזרם הגלים ויאבד, פן תסתר דעתו ויכפור בכל.
חקירה ללא אמונה, סופה טביעה. ואילו העיון והמחשבה בתוך גבולות האמונה על פי דרכי התורה והמצוות, הם פוריים ומובילים בטוחות בדרך העולה בית א-ל.
קיים הבדל נוסף בין ההגות התורנית לבין זו הכללית. למושג "ערכים", כפי שהוא נתפש בחברתנו, קיימת בעיה: אדם הנקלע להתנגשות בין שני ערכים, כיצד עליו לנהוג? באופן מעשי, כל החלטה שיקבל תהיה החלטה רגשית, ולעולם לא החלטה ערכית.
לאחר ההחלטה שיקבל - ולא חשוב מהי - תיבנה בפנימיותו תמיכה בהחלטתו. בכל סוג של החלטה הוא ישאר בעיני עצמו אדם מוסרי ובעל ערכים. אך אם יבדוק בכנות את כל החלטותיו, ימצא שאת רובן הגדול הוא הכריע מתוך החלטה רגשית, על פי צרכיו באותו רגע נתון, כך שבעצם אין לאדם אמת-מידה אמיתית לבחירה מודעת של התנהגות ראויה.
זהו תפקידה של התורה בכללותה, לא רק ללמד ערכים, אלא גם לקבוע את סולם העדיפויות הנכון והרצוי של ערכים אלו. סולם עדיפויות על פי אמת-מידה אובייקטיבית שאותה מגלים לנו ההוגים בתורה לשמה.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
