מהו סוד קיומם הנצחי של עם ישראל ושל התורה שניתנה לו?

הקב"ה כרת ברית עולם עם עמו ישראל, הבטיח שאויביו לא יצליחו לכלותו והעם יישאר קיים לנצח. וכך נאמר בתורה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלקיהם" (ויקרא כ"ו, מ"ד). הבטחה זו אודות נצחיותו של עם ישראל נחשבת כאחד מיסודות התורה ואמונת ישראל. כל הנבואות על הגאולה העתידה ועל אחרית הימים כוללות גם את ההבטחה שעם ישראל יישאר קיים עד בוא הגאולה.

קיומו המופלא של העם נגד כל הסתברות הגיונית מהווה את קיומה של ההבטחה שנאמרה בתורה.

קיימת הבטחה נוספת: "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיהו נ"ט, כ"א), זוהי הבטחה שהתורה לא תמוש מפי העם.

שתי הבטחות אלו: ההבטחה שעם ישראל ישאר קיים לעד וההבטחה שתורת ישראל לא תשכח ממנו, קשורות זו בזו ומשלימות האחת את רעותה. חוסנה של ההבטחה שעם ישראל לא יכלה לעולם, נובעת מכך שהעם נושא את דגל התורה והאמונה. מעבר לכך, באמצעות עם ישראל הנושא את שם ה' בעולם, משלים הקב"ה את רצונו והעולם כולו צועד אל תיקונו. הבטחת קיומם של ישראל גם כאשר הם חוטאים, מובנת לנוכח התפקידים ההיסטוריים הייחודיים שניתנו לעם.

ואכן, מאז שניתנה התורה בסיני, נמסרת היא מדור לדור, וכל התהפוכות והחורבנות, הנדודים והגלויות לא יכלו לשרשרת האיתנה שראשיתה בסיני. כאשר נחרב הבית הראשון, וישראל גלו מארצם, גלתה עמם התורה לבבל. בחורבן בית שני - היו לפליטה יבנה וחכמיה. עשר גלויות גלתה הסנהדרין ממקום למקום בתחומי ארץ ישראל, עד אשר גברו הגזירות ומרכז התורה עבר לבבל. מאז והלאה ליוותה התורה את עם ישראל בכל גלויותיו.

כאשר נדד עם ישראל ממקום למקום ומארץ לארץ, טבעי היה, לכאורה, שמחמת הנדודים והתלאות לא יקומו, חלילה, מרכזי תורה חדשים כתחליף למרכזי התורה הישנים שחרבו. אולם ההשגחה העליונה דאגה לכך שעד שלא שקעה שמשו של מרכז תורה אחד, זרחה שמשו של מרכז תורה חדש. מכח אותם מרכזים לא פסקה מסירת התורה עד היום, והיא זו ששימרה את העם לבל יאבד לנצח.

התורה חזתה מראש שיבואו ימים שבהם חלק מעם ישראל יעבוד עבודה זרה: "ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו" (דברים ל"א, ט"ז). עובדי עבודה זרה אלו נטשו את התורה, אולם החלק האיכותי שבעם המשיך לדבוק בה, והתקיימה בו ההבטחה האלוקית: "כי לא תשכח מפי זרעו".

בימי בית המקדש הראשון היתה יד המלכים והשרים ראשונה במעל, עד שבתקופות מסויימות גברה ידם, והם הרגו את נביאי ה'. היה זה זמן כה קשה, עד ש"לא נותרו בישראל, כי אם שבעת אלפים אשר לא כרעו לבעל" (מלכים א', י"ט). אך למרות הכל לא הצליחו עובדי עבודה זרה אלו לשנות את יסודות חייו של עם ישראל, והוא נותר דבק בתורתו. עובדי הבעל נשכחו זה מכבר מתודעת העם, ואילו חוט השדרה של העם נותר כתמיד החלק הנאמן לתורה ולמצוות.

בימי בית שני קמו המתייוונים על תורת ישראל. הם ניסו להחדיר את תרבות יוון לאורח חייו של העם. נותרו מתי מעט מנאמני התורה, ומהם נבנה שוב עם ישראל. אחרי המתייוונים פעלו ממשיכי דרכם, הצדוקים. הם ניסו להרחיק את עם ישראל מהתורה שבעל פה. באותה התקופה שלט ינאי המלך שנהה אחר הצדוקים והרג כמעט את כל חכמי התורה. לאחריו קם הורדוס, העבד האדומי האכזר. גם הוא הרג רבים מחכמי ישראל.

נגד המתייוונים קמו מתתיהו החשמונאי ובניו וניצחום. נגד הצדוקים נלחמו חכמי ישראל, שמעון בן שטח וחבריו, ובחסדי ה', הם הצליחו לבטל את השפעתם. וראה זה פלא: מהמתייוונים ומהצדוקים לא נותר זכר, ואילו עם ישראל הנצחי נותר נאמן לתורה.

בתקופת הגאונים נאבקה שוב תורת ישראל בקמים עליה. הפעם היו אלו הקראים. אף הם ניסו להרחיק את עם ישראל ממסורת התורה שבעל פה. בתקופה זו קם לתורת ישראל מושיע - רבי סעדיה גאון. בתורתו, בספריו ובפעולותיו יצא חוצץ נגד הקראים והשפעתם.

בסוף תקופת הגאונים בבבל נסעו ארבעה תלמידי חכמים מופלגים בספינה מהעיר בארי שבדרום איטליה. הם נישבו בדרכם על ידי שודדי ים. שודדי ים אלו שמשו אמצעי ביד ההשגחה העליונה להרבות תורה בישראל. שנים מחכמים אלו: רבי משה בן חנוך ובנו נפדו על ידי יהודי קורדובה אשר בספרד, והשניים האחרים: רבנו חושיאל ובנו הצעיר רבנו חננאל, נפדו על ידי יהודי קירואן שבצפון אפריקה. גדולי תורה אלו תקעו יתד במקומות מגוריהם החדשים, הקימו שם ישיבות גדולות והפכו את ספרד ואת ארצות המערב (צפון אפריקה) למרכזי התורה החדשים של עם ישראל.

עליית קרנם של מרכזי התורה בספרד ובצפון אפריקה התרחשה בתקופה שבה החלו מרכזי התורה שבבבל לרדת מגדולתם. הם עמדו ברום ערכם במשך כאלף שנה, מאז חורבן בית המקדש הראשון.

הישיבות בספרד ובצפון אפריקה גדלו והתרחבו. היתה זו תקופת הראשונים שעליה נימנו: הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א ועוד. תקופה זו הטילה את חותמה הגדול על לימוד התורה כולו.

לאחר שנים רבות חרבו הישיבות הגדולות בספרד, וחכמי התורה שנמנו עם גולי ספרד נדדו ממקום למקום וסבלו מחבלי גלות קשים. אך ראה זה פלא: דווקא אז נכבשה ארץ ישראל על ידי הטורקים, והם קיבלו את גולי ספרד בזרועות פתוחות. חכמים רבים מגולי ספרד ומארצות נוספות התקבצו לעיר צפת, וביניהם ענקי הרוח של עם ישראל. בעיר נוצר קיבוץ של תלמידי חכמים שרק מעטים היו כדוגמתו בהיסטוריה. כאן חיבר מרן רבי יוסף קארו את ה"שולחן ערוך", וכאן לימד האר"י הקדוש את חכמת הנסתר לתלמידיו. השפעת תורתם גברה והתפשטה הרחק הרחק מגבולות עיר מגוריהם, והם זכו להטביע את חותמם על כל הדורות שבאו אחריהם.

בתקופה האחרונה קמה על תורת ישראל תנועת ההשכלה. גם מטרתה היתה להרחיק את עם ישראל מהתורה ומהאמונה. בלב קטני האמונה התעורר חשש שהפעם יעלה הדבר בידם, וכעבור דור או שניים לא יישארו, חלילה, יהודים שומרי תורה ומצוות. אולם הקב"ה שמר על תורת ישראל. נגד תנועת ההשכלה קמה תנועה חדשה, היא תנועת החסידות. היא עצרה את הרוחות הזרות שנשבו מגרמניה, ולא נתנה להן להתפשט לכיוון אירופה המזרחית. במקביל התחזק לימוד התורה בליטא בהשפעת הגאון מוילנא, ותלמידו רבי חיים הקים את הישיבה הגדולה בוולוז'ין. ישיבה זו הפכה ל'אם הישיבות'. היא והישיבות שקמו בעקבותיה היו לחומת מגן בפני ההשכלה הברלינאית. סמוך לאותה התקופה זרחה בפרשבורג שמשו של החת"ם סופר. הוא לחם את מלחמתה של התורה וביצר את חומות היהדות הנאמנה בהונגריה. גם בגרמניה, ערש ההשכלה, קם מושיע לתורת ישראל בדמותו של רבי שמשון רפאל הירש. הוא החזיר עטרה ליושנה והוכיח שאין כל סתירה בין המדע לאמונה.

את התופעה של השגחת ה' המיוחדת על עולם התורה זכינו לראות גם בדורנו. מרכזי התורה שהיו באירופה חרבו בתקופת השואה, אולם קול התורה לא נדם. בחסד ה', בעיצומן של שנות הזעם, הצליחה ישיבת מיר להימלט מן התופת. היא הגיעה לשנחאי שבסין, על ראשיה ומאות תלמידיה. אירופה בערה כולה, אולם בסין הרחוקה התרחש הנס. קול לימוד התורה נשמע ברמה. תלמידי הישיבה עסקו בלימוד התורה יומם ולילה, בהתמדה נפלאה עד לסיום המלחמה. חייהם שם לוו בנסים תדירים, והם היוו עדות חיה לקיומה הנפלא של ההבטחה האלוקית על תורת הנצח.

גם לאחר השואה זכינו לראות עין בעין את נס תקומתו של עולם התורה. לפתע זרחה שמשה של התורה ביבשת אמריקה. אמריקה הנהנתנית והחומרנית זכתה להיות אכסניה לתורה יחד עם ארץ ישראל, מקומה הטבעי של התורה.

נותן התורה הוא זה שכרת ברית עם עמו ישראל, והוא זה ששמר עליו מכל משמר עד היום. הברית נכתבה בתורה עצמה, ובה שזורה הבטחת קיום העם ותורתו לכל הדורות.