האם היהדות דוגלת בחופש הפרט?

כדי להתייחס לנושא נתבונן תחילה ברצון או ביכולת שלנו להקשיב לביקורת או לקבל תוכחה.

מאז ומקדם לא אהבו פשוטי העם לקבל תוכחה וביקורת. כבר הנביאים התריעו על תופעה זו ואמרו (עמוס ה', י'): "שנאו בשער מוכיח", העם אינו אוהב את המוכיחים הניצבים בשער. אולם דומה, שעד כה לא היה דור כדורנו שבו התוכחה היתה כה רחוקה מתודעת הבריות. עינינו רואות בתקופתנו את התגשמותם של דברי חז"ל שחזו את העתיד, כי בתקופה שלפני בוא המשיח תהיה התרחקות רבתי מן התוכחות. ניתן בהחלט לשייך תופעה זו להשפעת התרבות המערבית, המטילה את רישומה כמעט על כל פינה בחיינו. אחד מתווי האופי הבולטים של תרבות זו ונושאי דגלה הוא העיקרון ה"מקודש", איש כל הישר בעיניו יעשה, ואין רשות לאדם אחר להתערב בענייניו של זולתו או להביע דעה עליהם.

התרבות המערבית מסתייעת רבות ברעיון הדמוקרטי שהפך גם הוא לערך "מקודש". אמנם במידה מסויימת מסכימה גם הדמוקרטיה להגבלת זכויות הפרט, בעיקר כאשר מוכח בעליל שמעשיו פוגעים בחברה או בזולת, אולם אם מאן דהו חוטא ושוגה בתחום שבין אדם לעצמו או בתחום שבין אדם לקונו, על פי העקרון הדמוקרטי זוהי "זכותו", ואין לאיש סמכות להוכיחו או להניאו מעשייתם. השאלה שיש בה התרסה רבה (שמות ב', י"ב): "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?" התרסה שבעבר הרחוק נשמעה רק מפי אנשי שוליים כדתן ואבירם - הפכה בימינו לאחת הסיסמאות הנפוצות.

בחברה דמוקרטית מקובל שכל אדם חי לפי ה"אמת" שהוא מכיר אותה ומאמין בה. איש אינו זכאי לבקרו או להוכיחו על כך, אולם אם נבחן היטב הנחה זו, נמצא שמשמעותם של הדברים היא פריקת עול והתרת הרצועה. שיטה זו מאפשרת לכל אחד להמשיך ולשגות באיוולתו.

בדרך כלל מתקבלים דברי ביקורת על לב האנשים בצורה שלילית. מי שמוכיח את חברו ואומר לו בגלוי את אשר בלבו, עלול הוא לגרום לשנאה. לעומתו, מי שמשבח את הזולת ומחניף לו, הוא 'משלנו'; הוא האוהב האמיתי, שהרי הוא עומד לימינו בכל עת, ותמיד הוא מוצא מאה טעמים להצדיק אותו.

דאגה מעושה זו לחופש הפרט והכרתו כערך עליון בפני עצמו, לא די שאין בהם לא כיבוד הזולת ולא ביטוי למידות נאות, אלא הם מהווים מרשם בדוק להפקרות ולפריקת עול. פלוני מוכן להעלים עין מפגמים בולטים המצויים באישיות מסויימת, ובלבד שהלה לא יפריע לו להמשיך בעשיית העוולות שהוא עצמו קשור לעשייתן.

דרישות התורה הן שונות לחלוטין. חיוב התוכחה נובע דוקא מתוך אהבת ישראל. ביסוד מצות התוכחה מונחת ההכרה ש"כל ישראל ערבין זה לזה". פגמו של הזולת הוא גם הפגם שלי, ואיני יכול להתעלם ממנו. אם אדם אינו מוכיח את רעהו, אין הדבר נובע מעודף אהבת ישראל או מעדינות נפש. ההימנעות מתוכחה נובעת מהעובדה שהוא מתייחס לרעהו בשויון נפש, לאמור: ינהג הלה כפי שינהג, יכשל וגם ימעד, ובלבד שאני את נפשי הצלתי. יש כאן ביטוי חמור של אנוכיות! אמנם הדוגלים בדמוקרטיה מוחלטת משתדלים ליפות את שיטתם ולהציג אותה כשיטה אידיאולוגית החפה ממומים, אולם יש לדעת שביסודה של שיטה זו מונחת האנוכיות הקטנה.

בעיני התורה ההיפך הוא הנכון. נציין דוגמה מהחיים: מי שרואה את ידידו הסובל ממחלת הסוכרת, אוכל עוגת קרם, לא יניח לו לעשות זאת, ובודאי שלא יעודד אותו להמשיך בכך. הוא ינסה בכל כוחו להניא אותו מעשיית מעשה זה, המסכן את בריאותו. מי שמושיט ביודעין ממתק מסוכן לאדם סוכרתי, אינו נחשב לאוהבו, אלא לאויבו בנפש.

באותה מידה, כשנכשל אדם במעשה שלא יעשה ומסכן הוא את עצמו מבחינה רוחנית, חייבים להוכיחו ולהחזירו למוטב. וקל וחומר הם הדברים - נזק שנגרם לגופו של אדם הוא הפסד זמני בלבד, ולעומתו, נזק רוחני פוגע בנשמתו של האדם שהיא נצחית וקיימת לעד.

בתורה נאמר (ויקרא י"ט, י"ז): "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך". מעניינת היא העובדה שהתורה כרכה את שני הגורמים יחדיו. דווקא ההתרחקות משנאת הזולת, היא המביאה לאמירת תוכחה. האהבה האמיתית היא האהבה שבלב. גם אם הדבר מחייב עשיית צעדים קשים, גם אם כלפי חוץ נראה שהאדם שונא את רעהו, חשוב לדעת שהוא נמנה על האוהבים.

למרגלות הר סיני נשבענו לשמור אמונים לתורה ולמצוותיה. עקרון הדמוקרטיה אינו מקודש, ניתן לבקר אותו ואף לקלף ממנו שכבות שונות, שאינן תואמות את דרכה של היהדות. השפל שהגיעה אליו האנושות, לנוכח חוסר הבלמים ואובדן קווים אדומים, מחייב התבוננות במסגרת חיים שונה, שבה מושם דגש על הביקורת הבונה והחיובית, ועל שליטה ברסן, שליטה המונעת התדרדרות.

מכאן נגיע למסקנה מפתיעה, אך אמיתית. החברה הישראלית רגילה להאשים את אלו המוחים על חילול שבת ועל יתר העבירות הנעשות בפרהסיה, בבדלנות, בשנאת זרים ובחיים בתוככי 'בועה אטומה'. למעשה, ההיפך הוא הנכון. המחאה נובעת מאיכפתיות, מתחושת אחווה, מצער על כך שחלק ניכר מהעם תועה בשדות זרים!

הכל מודים שהיה נוח יותר לאותם מוחים להסתגר בפינתם ולא להתייחס למעשי זולתם, אולם דווקא תחושת השייכות והאחווה, היא המוציאה אותם לרשות הרבים. ניתן אולי לא להסכים לדרך זו, אולם חשוב לזהות את המניעים שלה ואי האיכפתיות המאפיינת את אנשיה.