מה ההבדל בין חכמי התורה לחכמי אומות העולם? 

בד בבד עם מתן חשיבות לחכמת חכמי האומות, חובה לדעת את תחומיה ואת מגבלותיה. חכמינו מבארים (מדרש איכה רבה ב', י"ז): "אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגויים - תאמין, יש תורה בגויים - אל תאמין". עיקרון ניתן בידינו: אמנם תיתכן חכמה בגויים, אך היא אינה תורה. התורה היא נחלתו הבלעדית של עם ישראל. נסביר את ההבדל העקרוני בין תורה לחכמה.

בחכמת אומות העולם, הציר המרכזי שעליו יסוב הכל הוא האדם. ממנו מתחילה ובו מסתיימת חכמת העמים. ערש החכמה האנושית היא יון. אורח החשיבה שלהם גרס, כי האדם בחכמתו מסוגל להגיע להישגים אדירים, אולם זהו שיא החכמה, יותר מכך, לדעתם, לא קיים.

נקודת המוצא של התורה שונה בתכלית. אמנם אין כתורתנו המעלה על נס את חשיבות האדם. היא זו שמחמירה בכל חומר הדין כלפי מי ששופך את דמו או מזיק לו, כפי שנאמר: "המאבד נפש אחת, כאילו איבד עולם מלא", אולם עם כל חשיבותו, אין האדם עומד במרכז ההוויה. הקב"ה הוא מרכז הקיום. ויותר מכך, גם יקרת האדם וחשיבותו נובעות מכך שהוא נברא בצלם אלוקים, וכפי שנאמר: "חביב אדם שנברא בצלם". לכל תחום שהננו פונים ביהדות, אנו מוצאים את הבורא העומד במרכז, וממנו תוצאות חיים.

מנקודה זו נובעים גם שינויי היחס אל החכמה ואל תעודתה. בעוד שביוון פסגת השאיפה היתה למצות מן האדם את מירב תבונתו, ועל ידי כך להעלות את רמתו האנושית, דעת התורה גורסת כי תכלית האדם היא לדבוק בבורא וללכת בדרכיו. שיא שאיפת האדם צריכה להיות (מסילת ישרים פרק א'): "להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו". כל המצוי בעולמנו, כולל חכמת האדם, תכליתם לקדם במישרין או בעקיפין מטרה זו, להגיע לעונג ולהנאה המושלמים מזיו השכינה. עבורם יש לגייס כוחות ועבורם יש לתרום את תבונת האדם.

מהבדל יסודי זה, בין הצבת האדם במרכז ההוויה לבין דעת תורה הרואה בבורא את נקודת המרכז, נובעים יתר ההבדלים הבולטים שבין תרבות יוון לבין תורתנו הקדושה. השקפת העולם הנכרית שואפת להפיק מהאדם את המכסימום האפשרי. היא מבקשת שהאדם ייצור שיטות וגישות שתהיינה הטובות והמעולות ביותר, ומהן ניתן יהיה להפיק תועלת למענו ולמען החברה. אמנם גם התורה דוגלת בכך שהאדם ימצה את עצמו, אולם לדעת התורה, השיא שאליו מסוגל כל אדם להגיע, הוא התאמת דעתו לדעת תורה, כלומר, שהתורה תעצב את חכמתו, וכפי שנבאר:

היהודי יודע שיש רבדים רבים המצויים מעל שכלו האנושי. בנוסף לכך, הוא יודע שבשר ודם מסוגל להעפיל, על ידי סיוע ממרומים, לגבהים שהם למעלה מכוחותיו. בתקופות קדומות היתה נפוצה בעם תופעת הנבואה, שעליה אמר הרמב"ם כי היא שוכנת ברובד הגבוה מהשגת השכל. מה שאינו מושג בשכל האנושי, ניתן  להשיגו על ידי דבר ה', שהוא הנבואה. גם בדורות מאוחרים יותר, כאשר בטלה הנבואה מישראל, עדיין בולט ההבדל הגדול הקיים בין חכמת התורה לחכמת האומות. הוא בא לידי ביטוי הן בניתוח מאורעות ובעיות בחיי היום יום ובחיי האומה והן בעיסוק באוצרות החכמה הגדולים הגנוזים בתבל כולה.

כדי להחשב לאחד מחכמי אומות העולם על האדם להיות ניחן במעלות רבות: בכשרונות מעולים, בכח התמדה, בזיכרון מעולה וביתר התנאים המקילים על האדם את הקליטה ואת כושר הלמידה. כל הדרישות הללו מובנות וקשורות בקשר ישיר לתחום הלמידה. לעומת זאת, כדי לזכות בכתרה של תורה נחוצות לאדם סגולות נוספות. לעתים, סגולות ותכונות אלו חורגות מהתחום הלימודי. אחת הדרישות היא, שעליה להיות צמודה אל המעשים הטובים של האדם נושא החכמה. דרישה נוספת היא שיראת השמים של החכם תקדם לחכמתו. לא רק בהשכלה גבוהה מצטיינים חכמי ישראל, אלא גם ביראתם הקודמת לחכמתם. גם מטבע (לשון) הברכה שאנו מברכים על ראיית חכמי ישראל היא: "שחלק מחכמתו ליראיו". רק חכמה שיש עמה יראת שמים, היא הראויה לברכה.

העובדה שניתנו לעם ישראל גם מצוות שהן חוקים, ללא טעם הידוע לנו, מלמדת כי למרות חשיבותו של שכל האדם, השכל וההיגיון מוגבלים. על האדם להכיר בעובדה שתבונת אנוש מוגבלת מעצם טבעה, וקיים מעליה גורם שהוא אינסופי - התורה ומצוותיה. הדגשה זו שופכת אור על ההבדל המהותי בין שני המושגים: "חכמה" ו"תורה".

אומות העולם אינן מסוגלות להבין את המצוות שאין להן טעם. חכמתם והשגותיהם אינן מגיעות אלא עד סף ההיגיון. בנושא שהוא מעבר להיגיון ומעבר לשכל האנושי, אין להן חלק. במישור זה בולט ייחודו של עם ישראל.

מן הראוי להדגיש שגם גישתם של הגויים אל המשפטים שבין אדם לחברו, שונה מגישתם של ישראל. אומות העולם פועלות מתוך שיקולים שכליים ואנושיים בלבד, ואילו אצל עם ישראל גם הגישה למערכת המשפטים היא גישת קודש. לדוגמה, מצות כיבוד אב ואם, שגם בני האומות מחבבים אותה, מוכרת להם כהנהגה בתחום היחסים הבין אישיים, כתולדה של הכרת טובה. לעומת זאת, בתורת ישראל מקבלת מצוה זו משמעות גבוהה מאד. האב והאם הם שותפיו של הקב"ה ביצירת האדם, והמצוה לכבדם קשורה בקשר בל יינתק לאמונה בה' ולכבוד שאנו רוחשים לו. מסיבה זו נמצאת מצות כיבוד אב ואם בלוחות הברית, בלוח הראשון, הוא לוח המצוות שבין אדם למקום.

הסדר יחסי חברה שאינו מושתת על אדני המצוה, הינו רופף וארעי. ההיגיון האנושי, גם הבריא ביותר, הינו "גמיש" למדי ואינו עמיד בפני לחצים של יצרים ושל שאיפות למיניהן. לכן, במוקדם או במאוחר, עם השתנות התנאים, ישתנה גם החוק האזרחי ללא הכר. לעומת זאת, דיני התורה הינם שרירים וקיימים בכל מקום, והם ימשיכו להתקיים עד סוף כל הדורות.

גם אם כלפי חוץ נדמה לעתים שקיימת הקבלה בין דין תורה מסויים בדיני ממונות לבין המקובל בחוקים אחרים, הדמיון נובע מהצד החיצוני של הדברים בלבד. בפנימיותם שונים הדברים לחלוטין. לתורת ה' קיימת סגולת התקשרות עם מעמד הר סיני, דבר שאינו מצוי בכל מערכת משפטית אחרת. להבדל זה קיימות משמעויות רחבות טווח. התורה, המבססת גם את דיני הממונות על יסוד המצוה שניתנה בסיני, לא זו בלבד שבכך היא חתמה אותם בחותם הקדושה, אלא שהיא גם נתנה להם תוקף מעשי קבוע.

בחכמת יוון המעשים לא היו חייבים לעלות בקנה אחד עם התיאוריות היפות. ההשתלמות במדעים ובחכמה לא מנעה מחכמי יוון מעשים פסולים ומידות מגונות. לא  יתכן להעלות כזאת על הדעת אצל חכמי ישראל.

אחת מדרכי הלימוד החשובות ביותר היא ההתבוננות במעשיהם של חכמי ישראל וההליכה לאורם. על כך אמרו חז"ל: "גדול שימושה יותר מלימודה", כלומר, שהשימוש המעשי והחדירה לנבכי החיים מלמדים יותר מאשר צבירת ידע תיאורטי. מובן, שצורת לימוד זו מותנית בסדר חייהם המנוקה מכל פגם של חכמי ישראל. ואמנם, לאורך כל הדורות נמצאו תלמידים שדבקו ברבותיהם והלכו לאורם. זוהי המשמעות של מעשים המרובים מן החכמה, מעשים שמהם עצמם נובעת חכמה המחכימה את האדם ומאירה את דרכו.

חכמת יוון עיסוקה במעטפת בלבד, בקליפות הסובבות את הגרעין. היוונים חקרו את הבריאה בחיצוניותה, התעמקו בחוקי הטבע, ניסחו וגם מצאו נוסחאות וכללים לתופעות החיים. התבוננו באדם ובתהלוכות נפשו, ולמדו על חיי היחיד והחברה. אולם מעולם הם לא ניסו לעשות ולו צעד אחד פנימה, להכיר את נשמת הדברים, לראות את יד הבורא המפעילה את ההוויה. ביכרו להתעלם מן הפנימיות, כיוון שהיא מחייבת אמונה ומוסריות.

היוונים המציאו אידיאולוגיות כדי להכחיש כליל את קיומה של הפנימיות. אריסטו, גדול חכמי יוון, היה המוביל של תנועת ההכחשה. הרמב"ן חרץ במשפט אחד את טעותו העקרונית: "היווני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב, הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו - אינו אמת". היוונים התיימרו לקבוע כי מה שהחושים אינם מספקים, מה שהשכל מנוע מלקלוט והוא אינו קיים.

היהדות גרסה כי השם "חכמה" מזכיר לכל בר דעת: "כח-מה". מה כוחך? מוגבל וקצר. קיימת תורה הנמצאת מעבר לחכמה כולה.

נביא סיפור מפורסם המדגיש את ההבדל בין גישת היהדות הצרופה לגישת האומות:

לאחר חורבן בית המקדש הראשון, בא לירושלים מארץ יוון, אפלטון. הוא עבר ליד חורבות המקדש על הר הבית, וראה את ירמיהו הנביא בוכה מרה ונושא קול נהי וקינה על החורבן.

תמה אפלטון ושאל את ירמיהו שתי שאלות: "אתה חכם בישראל, מדוע אתה בוכה על עצים ואבנים? ועוד, הרי הבית כבר נחרב, ואין ראוי לבכות על העבר?"

השיב לו ירמיהו: "ודאי יש לך ספקות פילוסופיים אשר עדיין לא ידעת את פתרונם".

הפילוסוף אמר לו את ספקותיו, וירמיהו פשט לו את כולם כלאחר יד. נדהם הפילוסוף ותמה: "מהיכן שאבת חכמה מופלאה זו?"

השיב לו ירמיהו: "את כל החכמה שאבתי מעצים ואבנים אלו, שעליהם אני מקונן! על שאלתך השנייה: איך נאה לחכם לבכות על העבר? לא אוכל לענות לך, כי לא תוכל להבין זאת". כוונת ירמיהו היתה, בין השאר, שהעבר והעתיד קשורים בתולדות ישראל זה בזה, וגם הציפיה לעתיד תלויה היא בהתייחסות לעבר.