מה מקור הצרכים הרוחניים של האדם?

אחת התכונות הייחודיות של המין האנושי היא תכונת הייעוד והמטרה. כל תינוק שנולד, נושא עימו מרגע היוולדו את תחושת בקשת הייעוד. האדם לא ינוח ולא ירגע עד שיציב לעצמו מטרה כלשהי וינסה לעמוד בה. כל חייו יעמדו בסימן הצלחה או כישלון לפי אותו יעד או  יעדים שהציב .

זהו אחד החלקים החשובים ביותר של הגדרת האדם כ"אינדיבידואליסט" – אדם העומד בפני עצמו, שאינו דומה לשום אדם אחר ואין לו תחליף. אילו היה אדם מסויים במין האנושי זהה לאדם אחר במטרת חייו, כי אז יתכן שלא היתה משמעות לחייו. על כן שנינו כי: "כל המקיים נפש אחת – כאילו קיים עולם מלא".

לעומת זאת, בעולמם של בעלי החיים  הנושא היחיד הוא ההישרדות, וכל חייהם של בעלי החיים מוקדשים לכך. גם ה"משחקים" או הפעולות השונות שאנו רואים אותם מבצעים, קשורים בסופו של דבר להליך ההישרדות, כמו המשחקים שמבצעים הגורים – שהם ביסודם לימוד והכשרה לפעילות האמיתית – רדיפה אחרי הטרף, הימלטות מאויבים וכדומה. גם המנוחה והשעשועים של החיות, הינן פועל יוצא של הצורך להרגיע את המוח לקראת הפעילות הבאה של ההישרדות.

בניגוד לחיות שנראות שבעות רצון כאשר מושגות מטרותיהן החומריות, אין האדם מסוגל להסתפק בהשגים נאים בחייו החומריים. הוא מאבד מהר מאד את הסיפוק מהנאה חומרית, ומבקש לעצמו משהו מוצלח יותר. העובדה שכל ההנאות החומריות שהאדם מחזר אחריהן, מאבדות מהר מאד את הסיפוק שהן מעניקות – מביאה אותנו להכרה ברורה שהן לא היעד האמיתי של האדם.

חז"ל אומרים כי הקב"ה העביר את אדם הראשון ליד כל אילני גן עדן, ואמר לו: "ראה מעשי כמה מתוקנים הם, תן דעתך שלא תקלקל, שאם קילקלת – אין מי שיתקן אחריך". העולם מצד עצמו מתפקד היטב במחזור החיים שבטבע, אולם דווקא האדם הוא המסכן את קיום העולם.

כאשר אנו מתבוננים מעט בקורות ימי עולם ואדם, אנו מגלים כי התכונה הזו של בקשת היעד - לא בהכרח תורמת להישרדות הטבעית של המין האנושי. אדרבה, רבות מהסכנות הגדולות האורבות לעולם כולו ולמין האנושי בפרט, כמו פצצת המימן למשל, הומצאו על ידי אנשים שלא הסתפקו בעיסוק בהישרדות, אלא ביקשו לעצמם יעדים מתקדמים יותר. גם רבות מהמלחמות בעולם לא באו כתוצאה ממריבה על משאבי הטבע והקיום, אלא על מטרות 'נשגבות', כביכול. גם מלחמות שנבעו על רקע דת ותרבות כילו חלקים גדולים של המין האנושי.

אנשים רבים מוכנים לוותר על רכושם המסייע להם לשרוד, ואף מקריבים את חייהם עבור משהו שהם רואים אותו כיעד חשוב יותר מהחיים. תכונה זו, המוכרת ממהלך ההיסטוריה, מעידה כי תחושת היעד בקרב המין האנושי חזקה יותר מצורך הקיום החומרי.

יש שהרחיקו לכת במסקנה נועזת יותר, וקבעו כי הצימאון הרוחני המיוחד למין האנושי מוכיח את קיומה של הנשמה, של אותו ניצוץ אלוקי שנמצא בתוך האדם.

בספרי המחשבה היהודית ניתן למצוא את ההסבר הקובע כי הנשמה הנמצאת באדם היא המניעה אותו להתאוות לצרכים רוחניים יותר מאשר לסיפוק צרכיו הגשמיים. יש שאף מפרשים בכך את הכתוב בקהלת (ו', ז'): "וגם הנפש לא תימלא" – דהיינו שהגוף מטבעו יכול להסתפק במילוי צרכיו הגשמיים, אבל הנפש שבתוכו אינה נותנת לו מנוח, והיא דוחפת אותו לחפש יעדים רוחניים יותר.

אחת החידות הבסיסיות בעולם הפילוסופיה היא שאלה החיים: האם חיי האדם הם כלי ואמצעי להשגת מטרה מסויימת, או שמא האדם הוא בסך הכל יצור חי ללא משמעות' ובלשוננו : אוסף מולקולות אקראי וחולף.

התכונה הזו של האדם – בקשת המשמעות והיעד של החיים, הטבועה כה עמוק בתוכו – עומדת כסלע איתן שאליו מתנפצים כל התהיות והספקות. מנין צמחה אותה תכונה עיקשת  של בקשת יעדים, אלמלא נוצר האדם בכוונת מכוון עליון בתכונה זו?

זאת ועוד, המאפיין הראשי של המין האנושי הוא יכולתו וגם חובתו לבחור את דרכו. על האדם לפעול על פי שיקול דעתו, ולא להיסחף אחר כח הזרימה של מניעים תאוותניים. בנקודה זו בא לידי ביטוי ייחודו של האדם על פני יתר ברואי תבל.

בעלי החיים אינם בעלי בחירה. הם חיים את חייהם על פי מסלול קבוע ופועלים בהתאם לנטיותיהם הטבעיות. ה' חנן את החיות ואת הבהמות במערכת חושים המכתיבה להם כיצד לפעול וכיצד להגיב על תופעות שונות. הכרת מערכת חושים זו לעומקה מאפשרת לצפות מראש  את כל צעדי הבהמה או החיה ברמת הסתברות כמעט ודאית.

בגבהי מרומים ניצבים מלאכי מעלה שאינם בעלי גוף ואין להם נטיות גופניות, אולם גם להם אין את סגולת הבחירה. אין להם יצר רע המבקש להניאם מלמלא את חובותיהם, אין גורם המפריע להם בעבודתם הרוחנית, ולכן הם ששים ושמחים לעשות את רצון קונם, ופועלים בכל כוחם במישור שעליו הופקדו.

מעלתו הגדולה של האדם הניצב בתווך, בין בעלי החיים לבין המלאכים, היא הבחירה החופשית שניתנה לו. הבחירה הינה אחד הגילויים הבולטים של צלם האלוקים הטבוע באדם. כשם שהקב"ה עושה הכל ופועל כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל, כך גם האדם מסוגל לפעול בהתאם לרצונו העצמי מול יצריו המתנגדים למהלכים אלו. אדם שאינו מודע לכח הבחירה שניתן לו ממרומים, מאבד את סגולתו העיקרית כאדם. במקום לפעול כרצונו ולשלוט על יצריו הוא הופך לנשלט. במקום להיות מנהיג על גופו ועל יצריו הוא מונהג על ידיהם, כפי שמונהג בעל חיים על ידי האינסטינקטים.

חשוב לציין ולהדגיש: גם מי שנרתע מכובד האחריות ביודעו שבחירתו עשויה לחרוץ את גורלו, והוא מחליט שלא להחליט, הרי לאמיתו של דבר, הוא בחר כבר את דרכו. כוחות הנפש הבהמית יעשו את שלהם וישלטו עליו. החל מאותה שעה שבה וויתר האדם על עליונותו כאדם, הוא מסור לחלוטין בידי יצריו ודחפיו, שעקרונית אין בינם לבין יצרי הבהמה ולא כלום.

בחירה זו ממשיכה להיות מוטלת על האדם כל עוד נשמת רוח חיים באפיו. גם אם חטא האדם ובחר ברע, הוא אינו מקרה אבוד, ועדיין הוא מסוגל לבחור בטוב, לשוב מחטאיו, ואפילו להפוך את חטאיו לזכויות באמצעות תשובה מאהבה. אומנם המאבק הינו תמידי ובלתי פוסק. ולכן, גם אם נהג האדם בתבונה ובחר בטוב, עדיין אין הוא רשאי לשקוט על שמריו ולנוח על זרי דפנה. "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". ההתמודדות נמשכת גם אצל אדם רוחני, והיא מתרחשת בנקודה גבוהה יותר מאשר בעבר.

האדם, נזר הבריאה, מצוי בתוככי מלחמה תמידית. מוטל עליו לנצח, להבקיע את ביצורי האוייב הרוחני ולהתקדם תמיד הלאה במסע ניצחון מול חיילות היצר המעוניינים למגרו.