מה פשר ההתייחסות התמידית של אומות העולם, ובפרט של המוסלמים, לירושלים?

כיום ברור יותר מאי פעם כי הקטליזטור של האיבה המופנית כלפי ישראל, הוא בעיקר ירושלים! בכל מהדורות החדשות במדינות השוכנות סביב ישראל: סוריה, לבנון, אירן, עירק, מדינות המפרץ, ואף בסעודיה ובמצרים, מופיע הקריין, ואחריו - תמונתה של ירושלים, כאילו היתה זו בירת ארצו...! מדוע? מה קרה למכה, המקום המקודש ביותר למוסלמים? מדוע היא אינה מופיעה ברקע?

במודלים של אימוני המלחמה באירן מסתערים, איך לא, על ירושלים! ואף במצרים, אם תתבקש המצלמה לצלם אובייקט מלחמתי, היא תציב את ירושלים במרכז. ושוב, מהו הכינוי שבו מכנים המרצחים את פרץ האלימות שהחלו בו בספטמבר 2000? "אינתיפדת אל אקצא" - מלחמת ירושלים! ללא ספק, ירושלים היא בהחלט כיום "סף רעל" לעמים שסביבה!

הנביא ישעיהו פונה אל יושבי ירושלים: "משא גיא חזיון, מה לך אפוא כי עלית כולך לגגות" (כ"ב, א').

מדוע נקרא שמה "גיא חזיון"? משום שהכל מסתכלין בה (תענית כ"ט, א'). ירושלים תהיה "מרכז התעניינות עולמי" לנצח... חרף כל המאמצים להדוף אותה מהכותרות הראשיות ומההתעניינות העולמית.

ירושלים הפכה ל"קדושה" גם עבור הנצרות, ולאחר מכן גם עבור האיסלם, ועוצמת השאלה רק מתחזקת: מדוע מצאו בה כולם עניין כה רב?

הנביא מתאר את ירושלים: "הנה אנוכי שם את ירושלים סף רעל, לכל העמים סביב... והיה ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה לכל העמים, כל עומסיה שרוט ישרטו, ונאספו עליה כל גויי הארץ" (זכריה י"ב, ב'-ג'). אם נתבונן בפסוקים, נמצא כי לשכנים הקרובים, "לכל העמים סביב", נקראת ירושלים בשם: "סף רעל", ואילו לשאר יושבי כדור הארץ, היא נחשבת כ"אבן מעמסה".

לכל עמי העולם היא מהווה "אבן מעמסה", זהו "כאב הראש" שירושלים "עושה" לעולם, לאו"ם, לתקשורת, לדיפלומטים, ל"רודפי השלום", לאיחוד האירופי, ולמי לא - הפך זה מכבר למיגרנה קבועה...

ההגדרה בת 2400 השנים היא כה מדויקת, עד שמן הראוי לקרוא אותה שוב: "אשים את ירושלים אבן מעמסה, לכל העמים... כל עומסיה שרוט ישרטו, ונאספו עליה כל גויי הארץ..." - "כל עומסיה" - כל מי שמבקש לטפל בעניינה, ואפילו כוונתו לסייע לה, "שרוט ישרטו" - מיד הוא מרגיש כי ה"אבן" כבדה מאד ואי אפשר לשאתה. צוותים של מומחים, של דיפלומטים, של אנשי שלום ושל אנשי מלחמה, כולם כאחד ניסו לטפל בה, אך איש מהם לא מצא את הנוסחה הגואלת שתביא לפתרון בעיית ירושלים!

כל מוצא, יומרני ככל שיהיה, לא יצדיק אפילו את הנייר שעליו הוא נכתב. בירושלים לא שולטים חוקי ההיסטוריה. את ירושלים לא ניתן לשייך לקטגוריות אנושיות או ארציות. ירושלים היא עיר האלוקים. המאורעות העתידיים יתרחשו בקצב מואץ של גאולה הממהרת לבוא. בשלב הראשון תיפתח מלחמה אימתנית בין צאצאי אדום לבין בני ישמעאל:

"ועתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות חזקות בעולם, ויתאספו בני אדום עליהם (על בני ישמעאל) ויתגרו בהם. מלחמה אחת על הים ואחת על היבשה ואחת סמוך לירושלים. וישלטו אלה באלה (דהיינו, בני אדום בבני ישמעאל), והארץ הקדושה לא תימסר לבני אדום" (זוהר פרשת וארא ל"ב, א').

בני ישמעאל מצידם יוסיפו להילחם מלחמות נוספות נגד מלכות אדום.

לאחר מכן, שלוש מלחמות של מהומה ייפתחו בארץ, שנאמר: "מפני חרבות נדדו" (ישעיה כ"א, ט"ו), ואין חרבות אלא מלחמות. אחת ביער בערב, שנאמר: "מפני חרב נטושה", ואחת בים שנאמר: "מפני קשת דרוכה", ואחד בכרך גדול שברומי, שהוא כבד מהשנים, שנאמר: 'מפני כובד מלחמה'. ומשם בן דוד יצמח ויראה באובדן הרשעים, ומשם יבוא לארץ ישראל" (פרקי דרבי אליעזר).

בשלב האחרון שלפני הגאולה, יתאחדו כולם למאבק על ירושלים, כמתואר בנביא: "ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה..." (זכריה י"ד, ב).

כיום אנו יודעים כי גם דעת הקהל העולמית וגם הכנסייה הנוצרית תומכות מאז ומתמיד בדעה שבירת פלסטין היא ירושלים המזרחית. שר החוץ של הוותיקן טוען כי השליטה הישראלית על ירושלים אינה חוקית, וכי ירושלים היא שטח כבוש.

התופעה האחרונה דומה שהיא הכבידה ביותר מבחינת התעוזה. ארגון אונסק''ו המסונף לאו"ם, החליט שאין כל קשר היסטורי או זיקה בין עם ישראל למקומות הקדושים, להר הבית ולכותל המערבי. בהשפעת ההסתה של מדינות ערב מוחק הארגון מההיסטוריה תקופות ארוכות מאד שבהן ישבנו בירושלים ובית המקדש עמד על תילו. דומה שאין גבולות לתעוזתו.

אט אט אנו נוכחים לדעת כי לא יהיה זה חוסר היגיון לומר כי יבוא יום שבו תתארגן קבוצת מדינות בעלות ברית שתכלול את מדינות העולם הערבי ואת מדינות העולם המערבי גם יחד, והמכנה המשותף שלהם יהיה הרצון לכפות על מדינת ישראל בכוח את מימוש השליטה הערבית בירושלים.