האם התורה חזתה את ההתפתחות התרבותית של האנושות?

ההתפתחות התרבותית של האנושות עד ימינו נחזתה אלפי שנים מראש. בצוותו את עתיד בניו לאחר המבול (בראשית ט', כ"ז) מתבטא נח: "יפת אלוקים ליפת, וישכון באהלי שם, ויהי כנען עבד למו". בדברים אלו כלול חיזוי מדוייק אודות מאגרי החכמה שמהם ישאבו דורות העתיד את לוז חייהם.

הפסוק מדבר על המורשת שאותה ינחילו שם ויפת שיהיו למורי האנושות, גם בדורות מאוחרים מאד. ואמנם גם לאחר אלפי שנים משמשות היהדות מזה וההליניזם מזה, כמורי הדרך של התרבות המודרנית. האומנות והמדע בנויים עד ימינו על הירושה העתיקה שהנחילו בני יוון, בנו של יפת. ולעומתם, רעיונותיה הרוחניים והדתיים של האנושות מבוססים על ההיגיון היהודי ועל הלימוד מאוהלי שם. כך קבע פרופ' אולברייט: "לעולם לא ייגמל האדם מן ההיגיון האמפירי של ישראל ומן ההיגיון האריסטוטלי של יוון. ההתקדמות בעתיד חייבת לשמר את כל היסודות המהותיים של שניהם".

שני קצותיה של התרבות האנושית בעולם כולו - יסודותיה מבוססים על שתי מגמות אלו. העולם המערבי נטל פיסות מדת ישראל והפך אותם למורשתו. גם האיסלם נטל חלקים מתורת ה' והקים מהם את דתו המאיימת לבלוע תבל ומלואה.

גם המילים החותמות את נבואתו של נח, התקיימו באופן מלא: "ויהיה כנען עבד למו" (בראשית ט', כ"ו). עד העת האחרונה היו צאצאי חם (בני אפריקה) עבדים לאומות אחרות. גם כיום הם נותרו נחשלים בהתפתחותם התרבותית, ותרמו מעט מאוד להתפתחות האנושות. עבדות פירושה חיים ללא יוזמה אישית וללא יכולת יצירה עצמאית. ואמנם, בני חם נחשבים כחלק הנחשל של האנושות.

הנביאים ישעיהו ומיכה בישרו לפני אלפיים וחמש מאות שנה את עתידה של האנושות כולה. ואמנם, האנושות מתעצבת לאיטה בימינו על פי נוסח זה: "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (ישעיה ב', ד' י"א, ו' מיכה ד', ג') רעיונות השלום והצדק הפכו כיום לתקוות האנושות כולה, והם אמנם הדרך המובילה להתגשמות נבואותיהם של נביאים אלו.

הנבואות נאמרו בתקופה שבה האנושות בכללותה לא הייתה מסוגלת להבין כלל את עיקר תמציתם, אך עתה הם הפכו ליסודות החוק הבין לאומי המודרני. עובדה זו מוכרת היטב לבעלי הסמכויות, המתווים את דרך האנושות. וכך כותב אחד מהם: "התקוות והאידיאלים המשיחיים של היהודים, הם בעלי חשיבות ראשונה במעלה עבור החוק הבין לאומי בעתיד. תקוות ואידיאלים משיחיים אלו אינם לאומיים בלבד, כי אם בהחלט בין לאומיים. אנו רואים שבתקופתו של ישעיהו הייתה ליהודים תמונה ברורה מראש על עתיד העולם, עתיד שבו יחיו האומות באחדות של שלום. היהודים הורישו אידיאל זה לעולם כולו. הוא האידיאל שבזמנים עברו הלהיב את האישים בעלי שאר הרוח שעמלו לבנות את החוק הבינלאומי. ושוב, זהו אותו אידיאל שבימינו מלהיב את כל אוהבי השלום הבינ לאומי".

אנו מתנסים כיום באמת האקטואלית של נבואה שחזתה מראש את ההתפתחות העתידית, אלפי שנים בטרם הייתה האנושות מסוגלת להבין אותה.

חלפו על העמים אלפי שנות חושך, שנים ללא שאיפות אחדות, צדק ושלום. גם כיום רחוקים עדיין השלום והצדק המעשיים והאמיתיים, אך השאיפה כבר קיימת, החזון נקבע בלבבות ואט אט מתקדמת האנושות לעידן ששלום עולמי יפציע על פני תבל.

העיר בבל היתה בירת האימפריה הבבלית העתיקה. משנת 2000 לבריאת העולם בקירוב) היתה עיר זו המטרופולין של העולם הקדום ומרכז התרבות המזרחית. כ- 400 שנה לפני הספירה הנוצרית שיקם אותה נבוכדנצר והגביר את מעמדה, אך הנביא ישעיהו התנבא כבר בשעת גדלותה על חורבנה העתידי: (י"ג, י"ט-כ"ב):

"והיתה בבל צבי ממלכות, תפארת גאון כשדים, כמהפכת אלקים את סדום ואת עמורה. לא תשב לנצח, ולא תשכון עד דור ודור, ולא יהל שם ערבי, ורועים לא ירביצו שם. ירצו שם ציים, ומלאו בתיהם אורחים, שכנו שם בנות יענה, ושעירים ירקדו שם. וענה עיים באלמנותיו, ותנים בהיכלי עונג, וקרוב לבוא עתה וימיה לא ימשכו".

בבל אמנם הוסיפה להיות עיר חשובה גם אחרי כיבוש הממלכה הבבלית. היא שמרה על מעמדה כאחת מעריה הראשיות של האימפריה הפרסית, אולם בהדרגה חרבה העיר ללא תקנה. אלכסנדר הגדול חלם אמנם להפוך אותה למרכז האימפריה העולמית, אך מותו הפתאומי מנע את מימוש הרעיון.

לבסוף נעלמה בבל מעל בימת ההיסטוריה. היא הייתה לתל חרבות, וכזו היא גם כיום. חרבותיה משמשות עדות אילמת ומתמדת לאמת הנבואה.

בימינו ניסה נשיא עיראק, סאדם חוסיין, לשקם את העיר בבל. בטרופו הוא ראה את עצמו כנבוכדנצר מודרני, אך על סף הגשמת חלומו פלשה ארצות הברית לארצו, וחלומות המגלומן עלו בתוהו, כי דבר הנבואה קיים לעולם.

גם על גורלה הנחרץ של מצרים התנבא הנביא יחזקאל, הוא חזה כי מצרים תיכבש על ידי הבבלים, ותרד לדרגת מלוכה נחותה: "מן הממלכות תהיה שפלה, ולא תתנשא עוד על הגוים, והמעטתים לבלתי רדות בגוים" (כ"ט, ט"ו). אנו יודעים שהדברים אכן התממשו. מצרים שהייתה אחד ממרכזי הכוח העולמיים העיקריים בעולם העתיק, לא שבה מאז ימי היוונים אל מעמדה הקודם. עמים אחרים לא סרו עוד למרותה, היא הייתה למדינה מן הדרגה השנייה, מדרס לשלטון כוחות אחרים החזקים ממנה.

אכן, בימת ההיסטוריה מתפתחת ללא הרף, אולם דבר אלוקינו ביד נביאיו יקום לעולם.