מהו הקשר בין הגוף לנפש?

הקשר בין הנשמה לגוף נוצר ברגע יצירת האדם ונקרא "ירידת הנשמה לגוף". במובן מסוים, הליך זה מהווה 'ירידה' של טרגדיה עבור הנשמה. חכמינו משווים את חיי הנשמה בעולם הזה למצבה של בת מלך שנקלעה לבית איכר פשוט. היא אינה מחבבת את התענוגים הכפריים הנחותים וגם המזון הפשוט אינו לפי טעמה – היא התרגלה בעבר לתענוגים שונים לחלוטין. בדומה לכך, גם הנשמה אינה חשה בנוח בעולם הזה, שכן ביתה האמיתי הוא העולם העליון. אם כן, מדוע יורדת הנשמה לעולמנו? מהו תפקידה כאן?

הנשמה מחיה את החומר ומעניקה חיות לגוף. כפי שנאמר בתורה: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז').

הרובד החיצוני ביותר של הנשמה נקרא 'נפש'. הוא המספק אנרגיית חיים לגוף ללא הנפש היה הגוף שק נעצמות ותו לא. הנפש מחייה כל תא ותא בגוף ונותנת לו יכולת לתפקד. גם היכולות לחשוב, לחלום, לראות ולהרגיש – מצויות בנפש. זהו הרובד הראשון של הנפש האלוקית, המבדילה את האדם מיתר בעלי החיים. מציאותה אצל האדם באה לידי ביטוי בעולמנו העכשווי. הרבדים העמוקים יותר של הנשמה, רוח ונשמה, קשורים יותר לקשר של הנשמה עם העולם העליון. את הקשר של הנפש האלוקית לעולמות השונים ניתן לתאר בדמות חבל, שקצהו האחד קבוע בעולמות העליונים, ואילו קצהו השני יורד לרמה של מה שקרוי 'נפש'. חבל זה מושך תמיד את האדם לכיוון מעלה – הנפש שואפת לביתה האמיתי, המקורי מתחת לכסא הכבוד.

היהדות מעניקה חשיבות לגוף האדם בהיותו משכן לנשמה ועזר למילוי משימותיה. גם ההתייחסות המכובדת לגופו של נפטר נובעת ממעמקיה של השקפה זו.

כבוד האדם מהווה ערך חשוב ביהדות. לא רק את כבודו של אדם חי מצווים אנו לשמור, גם בכבודו של המת נצטווינו להיזהר. אמנם המת איבד את עיקר סגולתו כאדם, שהרי נשמתו ניטלה ממנו ולפנינו מוטל גוף דומם, אך גם הגוף עצמו ששימש נרתיק לנשמה, ראוי לכבוד מרבי.

בין הגוף לנשמה קיים מאבק תמידי. בעוד הגוף מעדיף את צרכי החומר, מעדיפה הנשמה את קנייני הנצח. היהדות מלמדת כי עיקר עבודת האדם היא להגביר את הנשמה על הגוף, אולם למרות זאת, אין התורה מרשה לזלזל בגופו של האדם. עובדת היות הגוף משכן לנשמה, מהווה סיבה נכבדה לחלוק גם לגוף כבוד כראוי. הגוף הוא הזרוע הביצועית שנמסרה לנשמה כדי שתוכל לקיים בעזרתו את רצון הבורא. אי לכך ראוי לחלוק כבוד גם לגוף אפילו בשעה שכבר נפרדה הנשמה ממנו.

נוסף לכך, קיימת סיבה נוספת בחובת הכיבוד כלפי הנפטר. שכן כל עוד האדם חי, היתה לו יכולת לדאוג בעצמו לכבודו. לעומת זאת, לאחר שניטלה הנשמה מן הגוף, שוב אין לו היכולת לסייע לעצמו במאומה, לכן מוטלת חובה על האנשים החיים לדאוג לו, וזוהי בחינת "חסד של אמת", חסד שאין סיכוי לקבל עליו תגמול חוזר. זאת ועוד, החיוב לחלוק כבוד מרבי לאדם, אינו נובע מגילויים חיצוניים כלשהם המצויים בו, אלא רק בשל היותו אדם, צלם אלוקים. עיקרון זה מודגש במיוחד אצל המת, שהרי רק עובדת היותו אדם היא המחייבת התנהגות מכובדת כלפיו. בכבוד המת בא לידי ביטוי מלא הכבוד שמעניקה היהדות לגוף.