|
|
|
השאלה-נריה
|
|
האם ניתן להיות קשור לנצח גם בחיינו כאן?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת צבי עינבל
|
לנוכח העובדה שהמוות ממתין לכל אדם בתום ימי חייו, משתנה אופי החיים עצמם. לא זו בלבד שמעת לידתו האדם נע ללא הרף במסלול ידוע לקראת מותו, אלא שבנוסף לכך בכל רגע הוא מת במקצת. כיון שמכסת זמן החיים היא קצובה, הרי למעשה בכל עת מתים חלקים ממנה. רגע הפסקת הנשימה ודום הלב אינו אלא רגע סיום של המסכת המתמשכת של מוות בתשלומים.
ממצב זה קיים מנוס! כאשר כובד המשקל מועתק מתחום החיים הגשמיים לתחום הרוחני! אם כל חיי אדם מתמקדים בגופו, הרי שכל ימיו הוא אמנם הולך ומת. לעומת זאת, כאשר החיים הינם רוחניים, נוסף להם מימד של נצח.
זאת ועוד, כלל גדול מצוי בידינו: התורה מתייחסת לתופעות גם כשהן בכח, בטרם צאתן אל הפועל, כלומר, כאשר בתחום מסויים טמון פוטנציאל כלשהו, התורה צופה לאחרית הדבר כבר מראשיתו. היא רואה את ה'כוח' כאילו הוא כבר יצא אל הפועל. ברוח זו נוכל להביט גם על חיי האדם. כאשר הם מצטמצמים סביב החיים הביולוגיים גרידא, לנוכח העובדה שאלו אמורים לכלות ביום מן הימים, מביטה עליהם התורה כאילו אותו כליון כבר יצא אל הפועל. כמות הזמן העומדת לרשות האדם לנשום, לאכול ולעבוד, אינה משנה בצורה מהותית את המבט התורני עליו, גם אם מבחינה שטחית נראים הדברים להיפך. לדעת התורה גם אם האדם הקשור אל החומר עדיין מניע את איבריו ונראה כפועל גדולות ונצורות, אין בכך בכדי להצביע על חיים של ממש. בעולם החי מוכרת התופעה של זנב הלטאה המסוגל להמשיך ולהתנועע למרות שכבר אינו מחובר לגוף החי. ניתן ללמוד מתופעה זו שתנועות גופניות עלולות להיות לא יותר מאשר רפלקסים חשמליים, שאינם מבטאים "חיים" במלוא מובן המילה. גם פרח הנתון באגרטל מים עלול להיראות יפה ומושך, ופעמים שהוא אף נפתח במים, אך הכל יודעים שהוא כבר מת. נבילת הפרח אינה אלא שאלה של זמן.
באופן דומה רואים חז"ל את חייו של אדם המתמקדים סביב גופו בר החלוף. ננסה להגדיר זאת באופן הבא: קיים מישור של חיים חומריים שעליהם פועל הזמן באופן תמידי והם צועדים בכל רגע לקראת פירוק וכליון. מעל למישור זה קיים מישור החיים הרוחניים שאינו בר חלוף ושהנצח הוא המייחד אותו. ביחס למישור זה החיים הגשמיים נחשבים לדמויי מוות, באשר אין הם קשורים למימד הנצח, לגורם ההופך את חיי האדם לנצחיים.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
