יוסף הצדיק נמצא בנכר. רחוק מאביו, מאחיו ומארץ מולדתו. עובדת היותו שליט, אינה מצליחה להשכיח ממנו את העבר ואת כאבו האישי. קשה לו עד מאוד עם העובדה שאחיו מכרוהו לעבד. הוא אינו שוכח את ישיבתו הממושכת בכלא המצרי על לא עוול בכפו. יוסף מנציח את הכאב בשם בנו הראשון "מנשה", שמשמעותו (בראשית מ"א, נ"א): "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי". בשם זה הוא מבטא את הסבל שעבר, הוא מבכה על כך שאלוקים ניתק אותו מכל עברו המפואר, מאביו ואחיו...

לבנו השני קרא "אפרים" (בראשית מ"א, נ"ב): "כי הפרני אלוקים בארץ עניי". יוסף מדגיש שעם כל הקשיים אירעו לי גם דברים טובים, הנה, נולד לי בן נוסף.

לאחר שירדו יעקב ובניו למצרים וגרו בה שבע עשרה שנה, יוסף מביא את שני בניו, מנשה ואפרים, אל יעקב אביו כדי שיברכם לפני מותו. יוסף מעמיד את מנשה הבכור לימין אביו, ואת אפרים הצעיר לשמאל יעקב. והנה, יעקב משכל את ידיו - שם את יד ימינו על ראש אפרים ואת יד שמאלו על ראש מנשה, ומעניק להם את הברכה (בראשית מ"ח, ט"ז): "המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי... וידגו לרוב בקרב הארץ". יעקב מסיים לברך, ומתחיל דו-שיח בין יעקב ליוסף: "וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו, ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. ויאמר יוסף: 'לא כן אבי, כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו'"... יוסף סבור שיעקב טעה, אך יעקב אומר ליוסף (בראשית מ"ח, י"ט): "ידעתי בני, ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו..."

מלבד נבואה וחזון לימים יבואו, שצאצאי אפרים הצעיר יעלו במעלתם על אלו של מנשה הבכור, כלולה בברכת יעקב לנכדיו ובהעדפתו את אפרים על פני מנשה, דרך לדורות הבאים.

שני שמות בניו של יוסף מנציחים שתי נקודות מבט שונות. קיים המבט של "מנשה" וקיים המבט של "אפרים".

מסכת החיים של האדם בנויה ממרכיבים רבים. חלקם תחת הכותרת: "יכול להיות טוב יותר ", וחלקם תחת הכותרת: "יכול להיות גרוע יותר ", שכן, גם המונח "גרוע" הינו בור ללא תחתית...

הוויכוח בין יעקב ליוסף מהווה מפתח לחיים...

יוסף רואה את אביו שם את יד ימינו על ראש אפרים. הוא מרגיש שיעקב ממעט את מה שמבטא השם "מנשה". במשך עשרים ושתיים שנה ליבו של יוסף שותת דם, והוא מנציח את הכאב בשם בנו. לכן, יוסף פונה לאביו: "לא כן אבי", ומנסה להרים את יד אביו, כאילו אומר לו: אל תתעלם מייסורי העבר...

אומר לו יעקב: "ידעתי בני, ידעתי". אני יודע שמנשה הבכור, ובשמו מתומצת הסבל שלך. אבל אני סבלתי יסורים לא פחות ממך - ברחתי מאחי כדי שלא יהרגני. חמי לבן רצה להורגני, ואלמלא אלוקים היה בעזרי, היה עושה זאת... הייתי אב שכול במשך עשרים ושתיים שנה, ובכיתי ימים רבים. על האדם לשים לנגד עיניו את "אפרים", את הידיעה הברורה שיכול להיות יותר טוב.

כל יהודי ויהודי, בכל הדורות, כשירצה לברך את ילדיו  יאמר: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". וכפי שנאמר (בראשית מ"ח, כ'): "ויברכם ביום ההוא לאמור, בך יברך ישראל".

כל אב יברך את  בנו ויאמר לו - דע לך, בני, שיהיו לך במשך חייך ימים של 'מנשה' וימים של 'אפרים', ואני מברך אותך בברכת אב: 'ישימך אלוקים כאפרים', ורק אחר כך 'כמנשה'. גם כשהמצב קשה - תשכיל להפנות את מבטך אל נקודות האור, ורק אחר כך תתבונן בדרכי הפורענות".

ברכה זו מהווה מתכונת לחיי כולם. מכאן פתח תקווה לכל יהודי בכל מצב. גם אם צר וקשה לו, עליו לדעת שתרופתו כבר נבראה, ואין לו אלא לקוות שזו תיגלה ותופיע במהרה.

זאת ועוד, השם "מנשה" רומז למידת "סור מרע", שהרי בלידת מנשה ביקש יוסף שכל רעתו, עמלו וצרותיו משכבר הימים ישתכחו ממנו. יש בכך רמז לדרך העבודה הרוחנית של "סור מרע", שבה האדם מבקש להיטהר ולהשליך מעליו כל חיסרון ופגם של חומריות ושל עברה. לעומת זאת, "אפרים" נקרא על שם: "כי הפרני אלוקים בארץ עניי", והרי זה רומז למידת "עשה טוב". שם המצביע על בקשה של תוספת קדושה וטובה, גם אם האדם מצוי עדיין בארץ עוניו.

שתי המידות הללו הן אבני פינה ראשיות וחיוניות לכל הבא להתקדם בדרכי קניין השלמות. אדם אינו יכול להסתפק בהימנעות מן הרע, אלא אם כן במקביל לכך יוסיף מצוות ומעשים טובים. מצד שני, אם רק ירבה אדם בתורה ומצוות ולא ישקוד על ביעור הרע, כל מצוותיו עלולות להימצא פגומות.

בין יעקב ליוסף התגלו חילוקי דעות בשאלה איזו מן המידות יש להקדים לחברתה: האם יש לעסוק תחילה בסילוק ובביעור הרע משורשו, ורק אחר כך יוכל האדם להמשיך ולהתעלות, או שעדיף לקיים מצוות ככל אשר תשיג ידו, ובעזרת הגברה של כוח הטוב ממילא ייעלם כל הרע.

יוסף הקדים את מנשה לפני אפרים, בסוברו שיש לפתוח ב"סור מרע". ואמנם כך נהג יוסף במהלך חייו, כאשר ברח ונמלט מן העברה: "וינס ויצא החוצה". אולם יעקב הצביע על דרך חיים שונה, שבה ה"עשה טוב" יקדם לפני הנקיות המוחלטת מן הרע. יעקב לימד שאפשר לפתוח ב"עשה טוב", וההינתקות מן הרע תבוא בהמשך.

אמנם דרכו של יוסף הינה נעלה יותר, אלא שלא הכול יכולים לחיות תדיר על פיה. יעקב התקין דרך לדורות הבאים, שגם מי שלא יוכל להתעלות לרמה רוחנית כה גבוהה, יוכל להיצמד לטוב, ובאמצעותו להתגבר ולדחות כל רוע.

אם ימתין אדם לסילוקו המוחלט של הרע, אפשר שלעולם לא יגיע לטובה, באשר המערכה לביעור הרע כבדה היא מאוד. לכן, אין לו לאדם אלא לאחוז בטוב, ובעזרתו להשתדל להתגבר ולדחות את הרע.

מעובד מהספר "צמח צדיק" להרה"ק רבי מנחם מענדל מויז'ניץ זי"ע.