תם ונשלם ספר "בראשית". רגע הסיום הוא גם רגע הסיכום.

שני אישים שונים, חולפים נגד עיני רוחנו. אישיות אחת מעוררת אכזבה, והשניה – תקווה. ביחד מציגים בפנינו את האדם כמות שהוא: על חולשותיו מחד וכוחות רוחו המופלאים מאידך.

בתחילת הספר מופיע הראשון, השונה מאיתנו בתכלית. בחיר היצירה שהאלוקים עצמו יצר אותו ונפח בו נשמת חיים. איש שמהותו הרוחנית מושלמת עד כדי כך, שאין ביכולתנו – קרוצי חומר – להקיפה.

אדם הראשון לא ירש מאבותיו או מן החברה כל נטיות או תכונות שליליות. עם בריאתו מצא את עצמו בגן עדן. גן מופלא שהיו בו תנאים אידיאליים לחיים מאושרים חסרי דאגות. לא חסר לו איפוא דבר.

והנה, פיתוי קטן של נחש ערמומי שינה בתכלית את חייו, את חיי אשתו ואת חיי האנושות כולה. הם גורשו מגן עדן וטעמו את טעמו המר של המוות, המכלה מאז כל חי. בגלותם מגן עדן הם חווים את צער הלידה, סובלים מקשיי פרנסה, ועליהם להיאבק ללא הרף נגד איתני הטבע.

מול ההכרה באמת האלוקית, מול הציווי מפי האלוקים: "מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו – מות תמות" (בראשית ב', י"ז) – התייצב מראה העיניים החושני: "ותרא האשה, כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (שם ג', ו').

מאז אותו כשלון טעמנו ממנו רבות. כל התפוררות חברתית הינה תולדה של ראית המוחשי והעכשווי, והעדפתו על פני החזון הנצחי והאמת המוחלטת.

למקרא סיפורו של אדם הראשון חולף הרהור בלב: כלום אין תקווה לאדם? כלום עליו להיות מדרס לתשוקות עצמו ולתאוות המרד המקננת בקרבו?

אך לא אפסה תקוה, בסופו של ספר "בראשית" מופיע יוסף הצדיק.

הוא אב טיפוס של מי שסובל מילדות קשה: נער בן שבע-עשרה, יתום מאם, קשור בעבותות אהבה לאביו. בפקודת האב יוצא הוא לבקר את אחיו, והוא מוצא את עצמו מושלך לבור חשוך. הוא נחלץ מן הבור רק לרגע, כדי להיות מובל כעבד למצרים, הרחק מבית אביו האהוב, אל ארץ לא נודעת, שבה חיי עבד אינם שווים מאומה.

מאותו רגע נורא הולכת ומתהדקת טבעת החנק סביב צווארו. רגע של שלווה יחסית שזכה לה בבית אדונו, מסתיים עד מהרה. הוא נפל קרבן לתעלוליה של אשת פוטיפר. כאשר לא הלך אחר עיניו ולא נלכד ברשת הפיתוי החושנית שהיא טמנה לו, כאשר הוא נשאר נאמן בכל עוז רוחו לאמת שבליבו - שוב מוטל הוא לצינוק. בודד, מושפל, מוכה ומבוייש, אכול געגועים גוברים אל אביו השרוי הרחק ממנו.

הזמן חלף, ושינוי חל במצבו. מבור תחתיות הוא מטפס אל סולם ההצלחה, אך גם היא לא משחיתה אותו. הוא הופך למשנה למלך מצרים, לשליט כל יכול בגדולה שבמדינות. אחיו יורדים מצרימה, ומגלים את הפתעת חייהם. הנער הצעיר, המושפל והמורחק, הגיע אל פסגת ההצלחה.

זהו רגע של אמת. בשעה זו יכולה לחדור ללב מחשבת נקם. כדי ללמדם לקח, כדי להטעים אותם במעט ממה שעוללו לו.

אך נקמה זו לא באה. לא בעוד האב חי, וגם לא לאחר מותו. אכן, לאחר מות יעקב גבר החשש בלב האחים. הדאגה היתה עמוקה. עתה אין הוא ירא עוד מאיש. עתה הוא עלול להילכד בפיתוי הגדול.

פיתוי לשלם לאחים את התמורה המלאה על כל שנות הענות והסבל שעברו עליו. פיתוי לתת להם להרגיש מה חש אדם כאשר הוא נמצא לבדו בצינוק.

כאן מופיע יוסף הגיבור, המסוגל להתעלם לחלוטין ממה שהפיתוי של יצר הנקמה מציב לנגד עיניו. כאשר השמיעו האחים באזניו את צוואת יעקב, צוואה שהמציאו בשל פחדם מנקמתו. אך יוסף נעלב מעצם החששות שהעלו האחים. תשובתו מצלצלת כמנגינת פלאים:

"...ויבך יוסף בדברם אליו... ויאמר אליהם יוסף: 'אל תיראו, כי התחת אלוקים אני? ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם'" (שם נ', י"ז-כ"א).

יוסף בוכה למשמע דבריהם. הוא מנחם אותם, מדבר על ליבם, ואומר: הרי האלוקים חשבה לטובה.

על המילים "וידבר על לבם", אנו מוצאים במדרש את הדברים הבאים:

"אמר: 'עד שלא ירדתם לכאן, היו מרננים עלי שאני עבד. ועל ידיכם נודע שאני בן-חורין. ואני הורג אתכם? מה הבריות אומרות: כת של בחורים ראה ונשתבח בהם, ואמר אחי הם, ולבסוף הרג אותם. וכי יש לך אח שהורג את אחיו'"?

במבט ראשון, שילח יוסף חץ שנון אל ליבם, עקיצה מכוונת תוך כדי ניסיון לנחמם: "וכי יש אח שהורג את אחיו?" כאילו זהו הדבר המוזר ביותר שעלול להתרחש בעולם. הוא מזכיר להם את רצונם להרוג אותו בעבר. אך האם יתכן שזו היתה כוונתו ברגע זה, תוך כדי בכיו ונסיון הפיוס הכן שלו?

ההיפך, במשפט זה קיווה למחוק מליבם אפילו שמץ של תחושת אשמה. "וכי יש לך אח שהורג את אחיו"? – שאל אותם יוסף. וכי זה לא מוזר, שמעשה חריג ושטני שכזה, שלא תמצאנו אצל פשוטי עם, נצנץ דווקא בלבכם, בני יעקב המצטיינים במוסר אישי צרוף?

הלא דבר הוא!

זוהי ההוכחה, אמר להם יוסף ברגע הניחומים ההוא, שמה שאתם חשבתם עלי רעה, היה משום שהאלוקים חשבה לטובה. מחשבה זו הזאת חדרה לליבכם ברצון ההשגחה, כדי שיתגלגלו המאורעות באופן שאגיע למצרים ואחיה עם רב.

זהו איפוא יוסף, האיש החותם את ספר "בראשית". האיש, יוסף שלא הלך אחר העכשווי והמוחשי, כי אם לאור הראיה המקפת של חזון בית אבא, הוא החזון האלוקי.

ואם יכול היה לצמוח במין האנושי אדם כזה, משמע שגדול הוא האדם, ויש תקוה לאחריתו.