יעקב אבינו חש שמסכת חייו עומדת לפני סיומה. הוא קורא לבניו ואומר להם: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מ"ט, א').

יעקב רצה לגלות לבניו את סוד אחרית הימים, אך אלוקים מנע זאת ממנו וסילק מיעקב את השכינה. כך ניטלה ממנו היכולת לגלות את הקץ (רש"י בשם מדרש).

כשראה יעקב שניטלה ממנו היכולת לגלות לבניו את סוד אחרית הימים, הוא ברכם. המילים הראשונות שאמר לכם לפני שברכם היו: "הקבצו ושמעו בני יעקב". מדוע? הרי כבר אמר תחילה: "היאספו"? מהו פשר הקיבוץ הנוסף?

על נושא זה כותב רבי שמשון רפאל הירש רעיון נפלא: "על שתי מילים אלה של אביהם הנוטה למות, עומדת כל ההיסטוריה היהודית עד לאחרית הימים. מבחינה חומרית אתם בני יעקב, נחשבים כמיעוט חסר אונים, לכן, "היקבצו", היו מאוחדים, התגבשו לעם אחד, אל תתפוררו, כוחכם טמון באחדות ובקיבוץ..."

אמנם לא עלה ביד יעקב לגלות להם את אשר יקרה לעם ישראל באחרית הימים, אך יעקב גילה לבניו מהו גלגל ההצלה שיציף אותם על פני ים הניסיונות עד אחרית הימים, והוא - אחדות ישראל.

לאחר שהציב בפניהם את הכלל הגדול, פונה יעקב לברך את בניו.

ברכות יעקב טומנות בחובן עולם ומלואו. למרות שנסתם מיעקב הקץ, הברכות שהוא מעניק, משרטטות את ההיסטוריה היהודית, כפי שנגלה לכל מי שמעמיק בנושא. נביא תחילה את דבריו הנפלאים של הרב ברוך מרדכי אזרחי, בספרו "ברכת מרדכי", המגדיר את המושג "ברכה".

"ברכה" קשורה ל"הברכה". קיימים שני מושגים - הרכבה והברכה. הרכבה באה מבחוץ, נוטלים ענף מעץ אחר ומרכיבים אותו על גזע קיים. באופן זה העץ מתחזק. ההברכה, לעומת זאת, נעשית מהעץ עצמו. נוטלים ענף מהעץ, טומנים את חלקו באדמה ומוציאים אותו אחר כך כנטיעה חדשה.

כשיעקב מעניק ברכה לבניו הוא מזהה את ייחודו של כל אחד מהם. הוא נוטל אותו כוח ייחודי שבאישיותו "ונוטע" אותו מחדש... יעקב בברכתו מסייע לכל אחד מבניו לזהות את תכונתו המרכזית, להעצים אותה ולנתבה לאפיק חיובי. כך יבנה עתיד האומה, כמו בהברכה, הוא משתמש בכח הפנימי של אותו אילן בלבד.

גם כשיעקב אומר לשמעון ולוי: "ארור אפם כי עז", או כשהוא אומר לראובן: "פחז כמים אל תותר", הדברים קשורים לברכה. יעקב מזהה את תכונתם העיקרית ועוזר להם לנתב אותה לאפיק חיובי, ליישר הדורים ולסלק מכשולים.

*

הבה נשים את "הפוקוס" על ברכה אחרת, ברכה שמעניק יעקב לבנו דן: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח, הנושך עקבי סוס וייפול רוכבו אחור, לישועתך קיוויתי השם" (בראשית ט"ז, י"ח).

נתמקד במשפט האחרון שאומר יעקב לדן: "לישועתך קיוויתי השם".

משפט זה מבטא את אחד מיסודות היהדות. אנו חוזרים עליו כמה פעמים במהלך היום. בטרם לכתנו לישון, בקריאת שמע שעל המיטה, אנו אומרים אותו שלוש פעמים, וכן כשאנו נוסעים בדרך ואומרים את 'תפילת הדרך', אנו אומרים זאת שוב. מה מיוחד במשפט זה?

"הכול בקיווי" (מלשון תקווה) – כותבים חכמים במדרש – "ייסורים בקיווי, קדושת השם בקיווי, זכות אבות בקיווי, סליחה בקיווי..." [בראשית רבה צ"ח, י"ג]. דברי המדרש מחדשים שכח הביטחון בה' הוא מפתח לכל השערים, הן כאשר יהודי סובל ייסורים ואינו רואה לפניו שום מוצא, והן כאשר הוא חפץ להגיע לקדושת השם ולהנות מזיו השכינה, הכול בקיווי. אמונה וביטחון הם המפתח הפותח את כל השערים.

ביטחון ותקווה הם "מוצרים בסיסיים" לתזונת נפש האדם. אולם במה התייחד דן, שזכה לברכת יעקב שלעולם לא יאבד את התקווה?

דן היה השבט הירוד ביותר מבין השבטים. בנוסף, לדן היה בן אחד בלבד, חושים שמו, והוא היה חרש... כשנכנס דן לקבל ברכה מאביו, ראהו יעקב שהוא עצוב ושפוף... אמר לו יעקב: דן! אל תתייאש! תקווה לטוב!

ואכן, ברכת יעקב השפיעה. לדוגמה, כשמנו את בני ישראל במדבר, שבט בנימין - שהיו לו עשרה ילדים - מנה שלושים וחמישה אלף איש, ואילו דן, שהיה לו רק בן אחד, מנה שישים ושתיים אלף איש, כמעט כפול מבנימין...

"הכול בקיווי..."

את פרשת "ויחי" קוראים בחודש טבת. בסליחות לעשרה בטבת של בני אשכנז נאמר: "ירח טבת מאוד לקיתי בו" (בחודש זה תורגמה התורה ליוונית, עזרא הסופר נפטר והחל המצור על ירושלים). אך דווקא בחודש זה, בתוך החושך הגדול – פורץ האור ושעות האור מתארכות... (מסכת עבודה זרה ח'). התקוה אינה נוטשת את האדם.

נתקדם לברכה נוספת, לברכת יעקב לשני בניו של יוסף – מנשה ואפרים.

בברכה זו מתחוללת דרמה:

יוסף מציג את שני בניו, מנשה ואפרים, בפני יעקב אביו כדי שיברכם. את מנשה הבכור מעמיד יוסף לצד ימין של יעקב, ואת אפרים הצעיר, לשמאל יעקב. יעקב "חורג מהפרוטוקול" ומשכל את ידיו – שם את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה, וכך הוא מעניק להם ברכה: "המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי... וידגו לרב בקרב הארץ".

עתה מתחולל ויכוח בין יעקב ליוסף: "וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו, ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה, ויאמר יוסף – לא כן אבי, כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו". יעקב לא משנה את עמדתו: "ידעתי בני, ידעתי. גם הוא יהיה לעם, וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו". יעקב מעניק ברכה נוספת: "ויברכם ביום ההוא לאמור, בך יברך ישראל" – כל יהודי ויהודי, בכל הדורות, כשירצה לברך את ילדיו, יברך: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

"מאבק" זה בין יעקב ליוסף הוא בעל משמעות. שומה עלינו לנסות להבין מהו המסר העולה ממנו. במה יתייחדו מנשה ואפרים שזכו, שלנצח, אב יברך את בנו: "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה". מדוע לא לדמות את הבנים לאברהם אבינו או למשה רבנו?

טמון כאן מסר אקטואלי. "מנשה" ו"אפרים" אינם רק דמויות מן העבר, הם מייצגים שתי נקודות מבט שונות על מבחני החיים...

נכנס "לנעליו" של יוסף. יוסף נמצא בניכר, רחוק מאביו ומארץ מולדתו. מעמדו המכובד לא מצליח להשכיח ממנו את העבר ואת כאבו האישי. יוסף מנציח את הכאב בשם בנו הראשון - "מנשה", ומנמק: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית מ"א, נ"א). בשם זה מתבטא הסבל שהוא עבר.

בשם השני - "אפרים", יוסף מדגיש את העובדה: "כי הפרני אלוקים בארץ עניי", אני אמנם בארץ עניי, אבל בתוך מסכת הקשיים הארוכה קרו לי גם דברים טובים.

שני שמות אלו מנציחים שתי נקודות מבט שונות. כשאדם נמצא במצב לא טוב, הוא יכול להשוות את עצמו למצב טוב יותר או למצב גרוע יותר, שהרי המונח "גרוע" הינו בור ללא תחתית...

מאבק האיתנים בין יעקב ליוסף מהווה מפתח לחיים. יוסף רואה את אביו מניח את יד ימינו על ראש אפרים, הוא מרגיש שיעקב ממעיט מהמסר שמבטא השם מנשה. במשך עשרים ושתים שנה ליבו של יוסף שותת דם, והוא מנציח את הכאב ומקים לעצמו אנדרטה מהלכת... הוא מרגיש חוסר צדק בגישה זו, ואומר לאביו: "לא כן אבי". באמירתו טמונה בקשה סמויה - אל תתעלם מייסורי העבר...

אומר לו יעקב: "ידעתי בני ידעתי", פעמיים, אני יודע שמנשה הבכור, ואני גם יודע ומבין את רגשותיך, אבל, וכאן מגיע ה"אבל" הגדול, על האדם לשים לנגד עיניו את "אפרים", את הידיעה הברורה שיכול היה להיות יותר גרוע... ולכן, עליו להודות על מצבו העכשווי ולהתעודד מכך.

דע לך בני, יהיו לך במשך חייך ימים של "מנשה" וימים של "אפרים", ואני מברך אותך בברכת אב: "ישימך אלוקים כאפרים" ורק אחר כך "כמנשה", גם כשהמצב קשה – תשכיל להפנות את מבטך אל נקודות האור, אל ה"הפרני אלוקים בארץ עניי". בכל "ארץ עניי" יש "הפרני", ורק אחר כך תתבונן ב"מנשה" – בהסקת מסקנות מהמצב הנחות.

לא לחינם סיפור מרתק זה נמצא בפרשת "ויחי", פרשת הצבת היעדים לחיים, שהרי ברכה זו מהווה מתכונת לחיים...