לפני מותו פקח יעקב אבינו את עיניו והתבונן בשנים עשר בניו שהקיפו את מיטתו. האב הישיש, שבסוף ימיו זכה לראות באיחוד של המשפחה מחדש, סקר עתה את בניו במבט עמוק.

וכה אמר להם: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו... ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית מ"ט, א'-ב').

מבטו של אבי האומה חדר אל נבכי העתיד הרחוק. קרן אור זו חדרה מבעד לערפל ההיסטורי הכבד. שם, בארץ גושן, סיפר יעקב לבניו המתגבשים עתה לעם, מעט על מהות הגואל האחרון - המשיח.

הדברים כלולים בברכתו ליהודה, הרביעי בבניו, הבן שיקים את השבט שנבחר למלכות: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה, ולא יקהת עמים. אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו" (שם י'-י"א).

בפסוקים אלו טמון המפתח להכרת דרכו של המשיח. במילים: "שילה", "יקהת עמים", "עירה" (שפירושו חמור) ו"בני אתונו" - חיפשו המפרשים לדורותיהם את תיאורו של הגואל.

המושג "חמור", מתקשר אל ביאת המשיח. בעוד יעקב רק רומז לכך, הנביא זכריה מקדיש לכך מילים מפורשות: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור" (זכריה ט', ט'). נסביר את הדברים במבט פנימי:

שלושה אנשים מרוממים מעם רכבו על החמור: אברהם ("ויחבוש את חמורו"), משה ("וירכיבם על החמור") והמשיח, בפסוק שצוטט לעיל.

המושג רכיבה מציין שליטה, שליטה מוחלטת, כפי שנאמר על האלוקים: "רוכב שמים בעזרך" (דברים ל"ג, כ"ו).

החמור מציין את החומריות. תכונת הרכיבה והשליטה מאפיינת את שלושת האישים הללו. שלושתם שולטים על ה"חמור", על חומריותם. אברהם - כמחדש האמונה ומידת החסד בתוככי עולם קר ומנוכר. משה - כמשנה פני העם לדורותיו, בהורידו תורה מהר סיני. מלך המשיח אשר עתיד להביא למהפכה הרוחנית הכבירה ביותר באנושות, עת ישיב אותה אל מחוזות האושר ואל ממלכת הרוח.

המשיח הוא האדם שאליו תפנה האנושות העייפה והתשושה, לאחר שלא הצליחה בכל ניסיונותיה לאורך אלפי שנים לבנות חברה ראויה לשמה. למרות מאמציה היא לא הצליחה לבנות חברה המושתתת על יסודות המסוגלים להעניק לה שלום ושלווה, צדק ואושר. העמים יפנו אל המשיח בבקשת הדרכה, משום שיכירו במנהיגותו ובסמכותו. הם יבחינו באישיותו המיוחדת, המגלמת בקרבה את מושג האדם בכל הודו והדרו.

המשיח יהיה המנהיג הרוחני שיצמח ויעלה מתוך המשבר החריף אשר יפקוד את עם ישראל ואת האנושות כולה. המשבר שהביאו על עצמן האומות בגאוותן, בעיוורון מתנשא, עקב נטייתן לבסס את החברה אך ורק על הישגיות חומרית ועל סיפוק יצרים אנוכי. ביום שיגלו כולם שדרך זו הובילה אותם לסכנת השמדה עצמית, הם יפנו אל אותו מנהיג, כדי שיעניק להם כיוון להתחדשות הרוח שבקרבם.

כוח סמכותו של המשיח ינבע משליטתו המוחלטת על כוחותיו הנפשיים והחומריים כאחד. הוא ידריך ויכוון את האדם העייף והמותש, המחפש את הנתיב לשוב למקורו. הוא יהיה המורה, אשר הכול ירצו להקשיב ללקחו. הרמה המוסרית והרוחנית שהעפיל אליה, תלמד את האנושות כולה כי יש לאדם יכולת חזקה מפלדה לשלוט על עצמו. יכולת להשתחרר מתשוקותיו ומתאוותיו הכולאים אותו בכבלי החומר.

בימיו יחולל ה' נס הדומה לקריעת ים סוף, כפי שכתוב: "והחריב ה' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר" (ישעיה י"א, ט"ו). הנהרות שדרכם יעבור עם ישראל הנידח בקצוות תבל אל מולדתו יתייבשו, כפי שהיה בקריעת ים סוף, כאשר נבקע הים: "והיה הנהר ההוא מסילה, דרך סלולה גלויה ומפורסמת לשאר עמו אשר ישאר מאשור, כאשר היה ים סוף".

לראשונה יתגלה המשיח בישראל, שנאמר: "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים, הנה בא, אמר ה' צבאות" (מלאכי ג', א').

העולם כולו יצא נשכר מביאתו של המשיח, ובזכותו יגאל: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונשא מגבעות, ינהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב', ב'-ג'). וכן נאמר בדברי הנביא: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד" (צפניה ג', ח'). כל העמים יכירו בעליונותה של הרוח, בגדלותם של נושאי דגלה, והם יצעדו בעקבותיהם.

באותו זמן נשגב לא ישררו רעב או מחסור, ושפע טובה יציף את העולם. טובה זו תתבטא היטב ביחסי העמים: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב', ד').

באותה עת יהפוך עם ישראל להיות מעצמת-על, אולם כזאת שתישא אופי שונה לחלוטין מהתופעה הכוחנית הקיימת בתקופתנו. מעצמת-על המקרינה שלמות, אשר כל העמים יכירו בגדלותה וישאפו להתקרב אליה.

וכך מתאר המדרש פעליו של מלך המשיח: "עתיד לעמוד ולהחזיר את מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נידחי ישראל, ויכוף כל ישראל לילך בדרך התורה ולחזק בדקה, וילמדם תורת ה' ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגויים לשמעו, וילחם מלחמות ה', ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד" (מדרש רבה, בראשית פרשה צ"ה).

תיאור המהפך העולמי שיתרחש בימות המשיח, עולה ביופיו מן הפסוקים: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטן נוהג בם. פרה ודב תרענה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א, ו'-ט').

העולם של אחרית הימים הינו, למעשה, עולם השב לְמה שהיה בראשית הימים, בטרם חטא אדם הראשון בגן עדן. הרמוניה מופלאה זו תקרין ותשפיע על הבריאה כולה, על טבעה ועל אופייה. כל שוכני הארץ, מהאדם ועד הדומם, דרך החי והצומח- כולם ישתנו לטובה. העולם ישתחרר מהאנרגיות ההרסניות שהקיפו אותו מכל עבר. הוא ישוב למצבו הטבעי, הנכון והמתוקן, כפי שמייחלים כל יושביו.

בית המקדש השלישי יהיה משאת נפשם של כל באי עולם, וכל חפצם של באי עולם יהיה לדעת את ה' ולהרבות חכמה, דעת ואמת.

אלפיים שנות ציפייה מתקרבות אל קיצן הטוב והמקווה. הגברת הציפייה מחישה את בוא הגאולה. אל נא נרפה מציפייה זו, שהרי "אף על פי שיתמהמה... אחכה לו בכל יום שיבוא".