בחג השבועות, בשנת 2924 לבריאת העולם, עלתה נשמתו של דוד מלך ישראל למרום, לאחר שבעים שנות חיים רצופות ומלאות. בצדק וביושר זכה דוד במקומו המרכזי והחשוב בתולדות העם היהודי.

כאשר נולד דוד, חשדו אביו ואחיו כי הוא אינו כשר, וכתוצאה מכך הרחיקו אותו מהמשפחה, וכפי שהוא אומר (תהלים ס"ט, ט'): "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי". הקב"ה נגלה לשמואל, ומצווהו ללכת לבית לחם אל ישי (שמואל א', ט"ז, א'): "כי ראיתי בבניו לי מלך", משמגיע שמואל, וכל בניו של ישי עוברים בסך לפניו, והשמן אינו נשפך מהקרן על ראשם, שואל שמואל את ישי: "התמו הנערים? האם רק אלה הם בניך? הלא הקב"ה אמר לי כי בבניך אמצא את המלך. ואז אומר ישי: "עוד נשאר הקטן, והנה רועה בצאן". דוד היה מרוחק ומנודה ממשפחתו, ולכן, הושאר במרעה, ולא השתתף עם משפחתו בזבח שהועיד הנביא.

והנה, כאשר רואה שמואל את דוד, אומר לו הקב"ה : "קום משחהו, כי זה הוא", ולהפתעת כולם השמן נשפך מהקרן על ראש דוד, והוא נמשח למלך.

האם ניתן לתאר את אשר עובר על דוד ברגע זה? כל אותן שנים ארוכות (עשרים ושמונה) בהן הוא סובל בושות ובזיונות, מתייחסים אליו כפגום וכפסול, ורק הוא ובוראו יודעים את אשר עובר עליו. והנה, הוא מקבל כעת לא רק הכשר לבוא בקהל ה', אלא אף נמשח למלך!! מי יוכל לתאר את השמחה שאפפה את דוד! באותה שעה גדולה הוא מעיד על עצמו ואומר: "ה', לא גבה לבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני" (תהלים קל"א, א'). גם בשעה ששמואל משח אותו למלך, גם אז לא חדרה הגאוה לליבו.

* * *

משבא דוד בשליחותו של אביו אל שלושת אחיו המגוייסים לצבאו של שאול, והוא מביא עבורם "חבילה מהבית" במטרה לחזק את רוחם, הוא שומע את דברי גלית הפלשתי. תאורי האיש אכן מפחידים ביותר: גובהו, חימושו ונסיונו הקרבי נראים כבלתי מנוצחים. אך דוד בעוז רוחו יוצא למלחמה באומרו: "ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדב, יצילני מיד הפלשתי הזה" (שמואל א', י"ז, ל"ז), זאת, למרות שמזה ארבעים יום המורל של העם שפוף, ואיש אינו מעיז לצאת כנגדו. והנה מששומע האח הגדול את דברי דוד, כי שוב הוא בא לכאן מתוך סקרנות פשוטה: "וישמע אליאב אחיו הגדול בדברו אל האנשים, ויחר אף אליאב בדוד, ויאמר: למה זה ירדת? ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר. אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת"! כלומר, הוא ממשיך לראות בו את האח הפגום והפסול, שזדון לבו ורוע לבו מביאים אותו אל החזית.

אך מה' מצעדי גבר כוננו, וכאן דוד מקדש את שם ה' ברבים, כאשר הוא מכה את הפלישתי בקלע שבידו, ויוצא מנצח משדה הקרב. כאשר לקח את ראש אויבו בידו, וכל ישראל מריעים תרועת ניצחון על הפלא שאירע לעיניהם, אומר דוד: "ולא רמו עיני" - בשעה שהחזקתי בראש גלית הפלשתי, לא נשאתי את עיני לראות את תרועות השמחה וצהלות הניצחון. דוד נשאר עניו וצנוע גם בשעה גדולה זו. לא נתן לכבוד להכניעו ולהתנחל בלבו.

* * *

לאחר שדוד גבר על גלית, הוא מתמנה לשר הצבא המוציא והמביא את כל המהלכים הצבאיים והמדיניים. רוח רעה מבעתת את שאול, והוא מנסה להורגו. הוא הצליח לנטות מפני חניתו של שאול, כפסע בינו לבין המוות. אף על פי כן נושא דוד את מיכל בת המלך, ותולה את מצב רוחו של שאול – ברוח רעה. שאול שולח את עבדיו לביתו במטרה להורגו, אך תושיתה ונאמנותה של מיכל אשתו מצילה אותו מחרב שאול.

דוד נרדף, נע ונד. כאשר הוא מתחבא בירכתי מערה שנכנס שאול לתוכה, למרות שיכול היה להורגו, נמנע מכך, וחתך את כנף מעילו, כדי להוכיח לו שאינו דורש את רעתו.

במהלך מרדף שערכו עבדי שאול אחרי דוד, כאשר שאול ואנשיו ישנים בשדה, מגיע דוד אל המלך הישן יחד עם אבישי בן צרויה, נוטל את החנית וצפחת המים של שאול, כדי להוכיח לו שוב כי אין בלבו עליו.

במהלך בריחתו יוזם דוד מהלך להבטיח להוריו וכל בית אביו מקלט מדיני אצל מלך מואב, אך הלה הורג את כל משפחתו, ורק אח אחד נמלט.

דוד הגיע למצב שבו הוא מנותק מאשתו וילדיו, משפחתו נטבחה, והמלך רואה בו אוייב וחפץ להורגו, ורודף אחריו בראש אלפי לוחמים.

האם יכולה קרן אור להאיר חשכה נוראה כזאת? וכל זאת לאחר שנמשח למלך על ידי הנביא שמואל. היתכן נסיון נורא יותר?

בכל אשר עובר עליו הוא בוטח ודבק בבורא, עד אשר יאמר (תהלים כ"ג, ד'): "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע כי אתה עמדי".

לאחר נפילתם של שאול ויהונתן בקרב, עם ישראל מקבל את דוד כמלך, גם אז סובבות אותו הצרות. בנו דורש את נפשו, מארגן מרד במלך, אף משתלט על ירושלים, ותופס בהגה המלוכה. אך דוד, כדרכו, (שמואל א', ל', ו') "ויתחזק דוד בה' אלוקיו". כל הדברים הללו אינם מכריעים אותו, ואף מהם מתעלה המלך, והופך את הנסיונות הקשים הללו למנוף לעלייתו הרוחנית.