"העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל', י"ט).

בחירה חופשית היא בית היוצר של חיינו הרוחניים. עם זאת, ועל אף דורות של הוגים וחכמים, עדיין היא חידה עלומה ואפופת מיסתורין. הבחירה החופשית - המקום שבו חומר ורוח נפגשים - היא החלון דרכו נשקפת השמש המאירה את חיינו הרוחניים. אין זה פלא, שבתרבות המערבית, שבהשקפת עולמה שולטת במידה רבה תפיסה חומרנית-טבעית, שמש זו מסנוורת מדי ואף מאיימת לשרוף את הסביבה... אכן, יש אפילו גורמים המנסים להכחישה או לערפל את המושג.

הקדמה

האנשים על גשר ברוקלין עמדו בהתרגשות ובסערת רגשות עזה מתוך חוסר אונים. עשרות מטרים מתחתיהם, במים הקרים של נהר האיסט ריבר, נאבק על חייו נער שהתקשה להתמודד מול הזרם. לפתע, נראה אדם קופץ מהגשר באומץ לב מיוחד במינו. לאחר ששרד את הנפילה, שחה אל הנער ובמאמצים מרובים הוציא אותו לחוף מבטחים. עיתונאי נרגש שאל את המציל אמיץ הלב מה הוא מרגיש. כשכולו רועד מזעם כבוש ענה לו: "אני רוצה לתפוס את האיש שדחף אותי מהגשר..."

מעשה טוב הנעשה מתוך שיקול דעת ובחירה חופשית, הוא מעשה מוסרי הראוי להערכה. מעשה הנעשה בעל כרחו של האדם ושלא מתוך בחירה, לעתים אף אינו מתייחס אל האדם העושה אותו. באופן דומה, מעשה הנעשה מתוך מילוי צרכים אישיים הוא מעשה טבעי ולגיטימי, אך אין בו היבט מוסרי. הליכה לסרט או למכון כושר, טיפול רפואי או מפגש חברתי - אם אין שאלה מוסרית מעורבת בהם, אלא טובת הנאה עצמית, אינם עניין לבחירה חופשית אלא להעדפה אישית. בפעולות אלו קנה המידה להחלטה הוא: אני והתועלת שלי. ההחלטות הן סובייקטיביות במהותן העקרונית. המאפיין אותן הוא מרחב פעולה של 'אני-כאן-עכשיו'.

בשאלות מוסריות עומדת על הפרק הכרעה בין צורך שלי לבין ערך מוסרי. הצורך הוא טבעי, ואילו הערך מצריך אמונה בערכו. הוא, כביכול, ניצב מול האדם וזוהר באור יקרות בעל חשיבות רוחנית, שראוי להקריב ולהתאמץ עבורו. הבחירה בערך היא החלטה שכלית רוחנית, מתוך אמונה בערכו ובתרומתו הרוחנית לחיינו.

ברוב הדילמות בחיינו יכולות להיות נקודות מבט שונות. אדם מחפש עבודה ומציעים לו להיות עובד שכיר בשכר גבוה או להיות סוכן מכירות עצמאי ולקבל תגמול כספי נמוך יותר. מנקודת מבט אחת הוא יעדיף להרוויח יותר. מנקודת מבט אחרת יתכן שיעדיף להיות עצמאי ולהרוויח פחות. אך לעתים קיימת נקודת מבט אחרת: הוא יודע באופן ברור שבעבודתו כסוכן מכירות יש מרכיב לא מבוטל של הטעיית לקוחות ואי גילוי נאות של הנתונים. במקרה כזה, תעלה השאלה: האם יבחר בעבודה לא מאתגרת, ואף משעממת, אבל נקייה מפגמים מוסריים, או שיתעלם מקול מצפונו ויבחר בעבודה המפוקפקת משיקולים של עצמאות ושל נוחות. באותה סיטואציה קיימת הזדמנות לבחור בחירה מוסרית.

בחירה חופשית כוללת לא רק את היכולת לקבל החלטות מוסריות, אלא גם את הסיבה לכך שאדם נחשב כאחראי למעשיו. על נקלה ניתן להבין שיש הבדל מהותי בין אדם בריא המפריע לקונצרט מוסיקלי כתוצאה מהתקף של שיעולים קולניים ממושכים, לבין אדם שהטלפון הסלולארי שלו מצטרף לכלי הנגינה בקונצרט. התקף שיעול הוא תופעה בלתי צפויה ובלתי נשלטת. ה"אדם" אינו הפועל, אלא תהליכים טבעיים משתלטים עליו. לעומתו, השני היה צריך לזכור לנתק את הטלפון בכניסה לאולם הקונצרטים. מכיוון שהיתה לו אפשרות לחשוב מראש ולשקול שמא תיגרם הפרעה והוא לא עשה זאת, הוא נחשב לאחראי להפרעה.

נמצא, אם כן, שאדם אחראי למעשיו רק אם הוא בעל בחירה חופשית. כך מקובל גם במערכת המשפטית. אדם שפעל תחת דחף שאיננו בר כיבוש, אינו בר ענישה על חטאו. לא זו בלבד שאדם המשולל בחירה חופשית אינו אחראי למעשיו, אלא שגם אין משמעות לפעולותיו. שהרי, אם פעולותיו הן תולדה של מנגנונים טבעיים, אין הוא אלא מכונה ביולוגית מתוחכמת שפעולותיה הן תוצאה מוכרחת של מבנה פנימי (גנטי או פסיכולוגי) ותנאי סביבה משתנים. כאלה הם בדיוק הרובוטים דמויי האדם, עליהם כתב סופר המדע הבדיוני פרופ' א. אסימוב. הם בעלי אינטליגנציה וידע העולים על בני האדם, ובעלי התנהגות שלמראית עין אינה שונה מבני האדם, במערכת של העדפות ושל תפקוד. החיסרון היחיד הוא שהם מתוכנתים. אישיותם ותגובותיהם אינם אלא מערכות מורכבות המתפקדות בתוך מספר עצום של משתנים, ולכן הן עשירות בצורות התנהגות, אך אין להם בחירה חופשית.

לסיכום: בחירה חופשית מטאפיזית היא הכלי לפעולה מוסרית. היא מתאפיינת בשמות תואר "טוב" (מוסרי, צודק) ו"רע" (לא מוסרי, מושחת). היות האדם בעל יכולת בחירה חופשית הופכת אותו לאחראי למעשיו ופותחת פתח לחיים של משמעות, של הגשמת תוכנית רוחנית ומטרה ערכית בחיים.

עם זאת, בחירה חופשית מטאפיזית (מעבר לחומר) מעוררת שאלות נוקבות מבחינה מדעית, פילוסופית וחינוכית. במאמר זה נעסוק רק בשאלות הלוגיות הכרוכות בהבנת יכולת זו.

התורה והבחירה

ראשית, ברצוננו לדון בשאלה כיצד תתכן בחירה במערכות סיבתיות. בתלמוד מובא דיאלוג מדהים, הנשמע כאילו נלקח מהוויכוחים באקדמיה כיום. בוויכוח של אנטונינוס, קיסר רומא, עם רבי יהודה הנשיא, טען הקיסר שלא יתכן שהאדם יהיה אחראי למעשיו. הטעם הוא, שלגוף טבע משלו, לפיו הוא מוכרח לפעול. גם לנשמה תכונה רוחנית קבועה לפי טבעה, וגם הביטוי שלה אינו בשליטתנו. מכאן, שלא יתכן שיצטרך האדם לתת דין וחשבון על מעשים שאינם בבחירתו:

"אמר לו אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין. כיצד? גוף אומר - נשמה חטאה, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר; ונשמה אומרת - גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו, הריני פורחת באוויר כצפור. "אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיו בו ביכורות נאות (פירות שהתבכרו), והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא... לימים, בא בעל פרדס. אמר להם: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עיניים לראות? מה עשה? הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד! אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר: 'יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו' (תהלים נ"ד). יקרא אל השמים מעל זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו - זה הגוף".

במשל נפלא זה הגוף משול לעיוור. הנפש - האגו נפעל מתוך דחפים וצרכים של 'אני-כאן-עכשיו'. אדם רוצה לעשן בגלל ההנאה של עכשיו, בלי שהאגו מכיר בנזק העתידי. הגוף הוא בעל כוחות לביצוע, אך הוא רואה רק את ההווה. אין לו שיקול דעת מוסרי, אלא רק תועלתי. הנשמה רואה את העתיד, וצרכיה ורצונותיה הם במישור של 'אחדות-שלמות

-נצח'. לפי רבי יהודה הנשיא, אמנם כל אחת מהישויות, הגוף והנשמה - בעלי תכונות קבועות ובלתי ניתנות לשליטתנו, אך הצירוף ההוליסטי של שניהם יחד יוצר מערכת חדשה, שתכונותיה הן יותר מסך כל המרכיבים!

נמצא, שהנפש מושכת לכיוון שלה, והנשמה מושכת לכיוון שלה, ודברים אלו אינם תלויים בנו. אולם בידינו ניתנה ההכרעה למי מהם למסור את ההגה של כוחותינו ושל מעשינו באותו רגע! אמנם אין לי אפשרות להחליט להפסיק לכעוס ולרצות לנקום, וגם אין לי שליטה על הקול הפנימי הקורא לי "להיות בן אדם", אך בידי לבחור האם לתת לכעס להפעיל אותי או לתת לשיקול הדעת להביא אותי לריסון עצמי ואולי אפילו לסליחה ולוויתור.

נוכל להשתמש במשל פשוט כדי להדגים טיעון זה. נתבונן במטוס הטס באוויר. כוח הכובד מושך אותו כלפי מטה וכוח העילוי דוחף אותו כלפי מעלה. כאשר הטייס מטה את מוט ההיגוי כלפי מטה, המטוס מנמיך בהשפעת כוח הכובד, וכאשר הטייס מושך אליו את מוט ההיגוי, המטוס עולה בהשפעת כוח העילוי. הטייס הוא המחליט על האיזון בין הכוחות (האנלוגיה אינה מדוייקת לחלוטין, והיא מובאת רק לצורך המחשה, ולא לצורך השוואה גמורה).

בחירה חופשית היא 'יש מאין'

המשמעות של בחירה חופשית היא שהאדם הבוחר הוא המקור וההתחלה של הפעולה. נתאר לעצמנו את ראובן יורה באקדח ופוצע את שמעון. אם נשאל מהי הסיבה לפגיעה, האם יעלה על הדעת שהסיבה היא כדור האקדח? הלא זה נדחף באופן בלתי נמנע על ידי חוק טבעי של התפשטות אבק השריפה. גם אבק השריפה נפעל מכוח חוקי הכימיה לאחר שהפיקה יצרה ניצוץ. נוכל לראות שרשרת של חוליות, שכל אחת מעבירה את הכוח לחוליה שאחריה (כולל שרירים, עצמות, עצבים והמוח של ראובן). זהו מהלך סיבתי מוכרח, וכל חוליה עדיין אינה הסיבה. רק ההחלטה של ראובן לפגוע בשמעון היא זו שמצד אחד הפעילה את כל החוליות של המהלך הסיבתי, ומצד שני, ראובן לא היה מוכרח להחליט כך. לו היה ראובן מוכרח בפעולתו על ידי סיבה כלשהי (כגון, התכווצות פתאומית בלתי רצונית של השרירים), לא היינו רואים בו אחראי למעשה, כיוון שלא בחר באופן חופשי לעשות אותו.

נמצא שיש כאן פרדוקס מפתיע. בחירה חופשית היא פעולה שאין לה סיבה קודמת. הפעולה של בחירה חופשית היא יש מאין, במובן שהיא לא נבעה מתנאים קודמים.

נבהיר זאת על ידי הגדרת 'יש מיש': אם נחשוב על מערכת מורכבת הקיימת בסביבה מסויימת. המערכת חשופה לשינויים פנימיים וחיצוניים והיא מגיבה עליהם. אם התגובה היא תמיד בהתאם לחוקי הטבע והמבנה הפנימי של המערכת - מדובר ב"מנגנון". כל פלט של המנגנון הינו תוצאה הנובעת בהכרח מהקלט ומהמבנה של המנגנון. כאשר אנו משווים גרעין של עץ תפוז לעץ עמוס פירות, זהו הבדל עצום מכל בחינה שהיא. אולם כל אחד מבין שהגרעין כלל בתוכו את התוכנית המלאה של העץ כולו בתנאי הסביבה המשתנים. זהו 'יש מיש'. לא נוסף שום דבר חדש באופן מהותי בתוך מהלך גידול העץ.

בכל אינטראקציה חברתית אנו מרגישים בתוכנו מערכת מורכבת של דחפים, רגשות וצרכים. אם הם היחידים המפעילים אותנו, אנו עוסקים בהעדפות בלבד, כמבואר בפתיחה למאמר. מערכת זו היא בבחינת 'יש מיש', והיא מבטאת את הפעולות הטבעיות. אכן, אין צורך ללמד אדם לדאוג לצרכיו, להגן על כבודו, לצבור רכוש, להתאוות לדברים מושכים, להתפנק ולהתעצל, לכעוס על מי שעומד מולו בדרכו להשגת סיפוק ועוד. כל הפעולות האלה הן פעולות טבעיות המתפתחות מעצמן כמו העץ הצומח מן הגרעין.

אילו היו כל חיינו מתנהלים במישור זה, היו נעלמות מחיינו כל ההבחנות של מוסריות, צדק ויושר. ההבדל בין צדיק לרשע היה מצטמצם להבדל טכני בגנים הביולוגיים או בהבדל בתנאי הגידול. יחד עם הבחירה היתה נעלמת האחריות למעשים ולמשמעות החיים.

ייחודו של האדם הוא בכך שנוסף למערכת הטבעית של ההעדפות, שהיא הביטוי המיידי של הנפש, יש לו גם נשמה המעניקה לו יכולת בחירה חופשית מטאפיזית. כפי שהובהר, תכונתה של הבחירה החופשית מתבטאת בכך שהיא מאפשרת לאדם לפעול באופן חופשי ולהיות המקור וההתחלה של הפעולה, ולא רק להגיב באופן טבעי לנסיבות המשתנות. בכך הופכת הפעולה המוסרית של האדם להיות 'יש מאין', ורק בכך היא באמת "שלו" ולא של טבעו הנתון. ולכן, הוא מקבל את השבח ואת השכר או, חלילה, את הגנאי ואת העונש.

נמצאנו למדים, שלא יכולה להיות סיבה לבחירה, מפני שאם יש סיבה לבחירה, אזי אין היא בחירה! אם היתה סיבה למעשה, אזי היה האדם מוכרח לפעול כפי שפעל. ואם כך, המעשה אינו משקף את הבחירה החופשית, והדוגמה של סיפור הפתיחה על הקפיצה מהגשר ממחישה זאת היטב.

החוויה הפנימית של הבחירה

על אף הקושי לתפוס ולהבין את טיבה של הבחירה החופשית והנגזר ממנה, היא ממלאת תפקיד חשוב בחיינו. בדרך כלל, יש לאדם בחירה חופשית בתחום רחב של התנהגויות. הדבר מתבטא בכמה מישורים. בראש וראשונה בחוויה הפנימית של כל אדם. אדם מודע לנטיותיו הטבעיות (דחפים כמו: כעס, קנאה, נקמנות, עצלות, גאווה והתנשאות, אהבת ממון, צרות עין ועוד). בו בזמן הוא מודע למרכיב חשוב באישיותו הניצב לעומתו וקורא תיגר על האנוכיות מתוך הסתמכות על ערכים, שאיפות רוחניות ומושגים החורגים מהצרכים הנפשיים של האגו. לא זו בלבד שהאדם מודע למאבק הפנימי הקיים בתוכו, אלא שהוא מודע לכך שבידו להכניע את ביטוי האנוכית שבו ולבחור במעשה הערכי. בחוויה הפנימית שלו ההכרעה לצד הערכים והאידיאלים נתפסת כניצחון (על היצר), ופעולתו מקבלת ערך חיובי בעיניו ובעיני רבים אחרים.

פן חיצוני חברתי חשוב בחוויית הבחירה הוא עצם העובדה שהמין האנושי מכיר במונחים של טוב ושל רע במישור האתיקה. אמנם רבים ומרים הוויכוחים בשאלת התוכן הספציפי של הערכים, אולם קיימת תמימות דעים כמעט מוחלטת במין האנושי לדורותיו לגבי החשיבות של המושגים טוב ורע. יתרה מזו, כל חברה מתוקנת מחוקקת חוקים ומצמידה להם מערכת אכיפה. יש חוקים שמטרתם המוצהרת היא שמירה על הסדר ודינם כדין תמרורי תנועה, אך הם שרירותיים וטכניים. אבל יש חוקים המשקפים את שאיפת בני האדם ליצור חברה צודקת ומוסרית ולמנוע מעשי עוול, אפילו אינם מזיקים לחברה, רק מהרצון "להיות בן אדם", לממש את הפוטנציאל הרוחני של האדם.

אך עדיין נותרה לפנינו התעלומה הגדולה מכולן: כיצד אפשרית בכלל בחירה חופשית. הלא, לכאורה, לכל פעולה צריכה להיות סיבה. עובדה זו היא אחד המאפיינים המוצקים והברורים ביותר של תפיסת הטבע. התעלומה של הבחירה החופשית מקשה על אנשים להבין, ואף מביאה, לעתים, להכחשת אפשרות מציאותה של הבחירה החופשית.

למעשה, הקושי נובע מהנחה סמויה ומוטעית. הוודאות שלנו שלכל דבר צריכה להיות סיבה, נובעת מהצורה שאנו תופסים את עולם הטבע. אכן, בעולם החומר הניסיון היומיומי מוכיח על סיבתיות. כל התהליכים הטבעיים סביבנו, הם שרשרת של מהלכים של סיבה תוצאה. כל שינוי מתפרש כתוצאה של סיבה קודמת, שהיא עצמה חוזרת ונתפסת כתוצאה של סיבה מוקדמת יותר, וחוזר חלילה.

כל זה טוב ויפה, אך מי אמר שאנו יכולים להרחיב מסקנה זו לגבי האדם? הלא האדם בנוי משילוב של חומר ורוח, והסיבתיות נוהגת רק בעולם החומר. אדרבא, תבוא הבחירה החופשית המטאפיזית ותוכיח שיש באדם ישות לא חומרית, והיא המתייצבת מול המערכת החומרית שבאדם. מול ה'אני-כאן-עכשיו' של הנפש הבהמית, המפעילה את עולם הצרכים ומשתמשת בשכל האדם וכוחותיו לסיפוק אנוכי של צרכיו, עומדת הנשמה בתפיסה של 'אחדות-שלמות-נצח', ומציבה אלטרנטיבה בעלת ערך.

ועדיין אין בזה כדי שביעה בשאלה: ומה הסיבה לבחירה? אמנם התשובה הלוגית היא שלבחירה חופשית אין סיבה, ודווקא מפני כך היא חופשית, והדבר מקנה לה את ערכה המוסרי. אך אם מדובר באדם העושה פעולה "סתם כך", איזה ערך יכול להיות לפעולה כזו?

המניע הדוחף

הבנת העניין נעוצה בהבנת המושג סיבה במובן המקובל: תנאי הכרחי ומספיק להופעת התוצאה. סיבה כזו היא סיבה מכריחה, דוחפת. הדבר היחידי היכול למנוע את יציאתה לפועל, הוא כוח נגדי חזק יותר. אדם חש בתוכו רגש גובר והולך של כעס כלפי מישהו, וכעס זה עומד להתפרץ. מצד שני, שכלו ונסיון חייו מתורגמים לרגש של פחד - אם יתפרץ בכעסו, הוא עצמו יסבול מאד מהתוצאות. הפחד בולם את הכעס. בהתאם לכך, הגאווה יכולה לבלום את התאווה, שאיפת הכבוד יכולה להתגבר על אהבת הממון, הצורך בריגושים יתגבר על העצלות ועוד.

אולם ערכי המוסר אינם פועלים כסיבה מכריחה ודוחפת. הם מופיעים בתודעת האדם בצורה של שאיפה. ערך מוסרי אינו פועל ישירות על האדם, כדרך שפועל היצר. הערך ניצב, כביכול, מול האדם במישור המחשבתי-תודעתי ומזמין את האדם לבחור בו ולהמשך אליו. הזוהר והיופי שבערך קורצים ומזמינים את האדם לבחור בערך זה ולפעול על פיו. אם כן, האדם הפועל על פי ערכים של בחירתו החופשית אינו נכנע לכוח הדוחף של סיבות, אלא מפקיד את כוחותיו בידי הערכים המנחים אותו בזכות שאיפתו למוסריות ולצדק. זוהי פעולה של אמונה. האדם מאמין בערכים, ומתוך כך הוא בוחר בהם ונאמן להם.

מצב זה מעמיד אנשים (ביניהם גם מדענים רבים) המאמינים בתפיסה המטריאליסטית החומרנית בפני דילמה נוקבת. היטיב לתאר את הדילמה הפילוסוף קיית קמפבל בספרו "הגוף והנפש":

"בחירה מטאפיזית היא מצב-מוח, או מה שמחולל מצב-מוח המביא לידי פעילות. מצב-מוח זה אינו נגרם על ידי מצבים קודמים של המוח או של כל דבר אחרֹ נמצא, שאם קיימת בחירה מטאפיזית, הרי המטריאליזם של המערכת המרכזית כוזב" (עמ' 65).

אז יש בחירה או לא?

טעות נפוצה גורסת שאין בחירה חופשית, מכיוון שאפשר לספק הסבר טבעי לבחירה. לדוגמה, אדם מצא ארנק ובו סכום כסף עצום. אם בחר להחזיר את הארנק, אנו מסבירים זאת בכך שמצפונו הכריח אותו לעשות זאת. אם החליט לא להחזיר את הארנק, אנו מסבירים זאת בעזרת מצבו הכלכלי, הרקע החברתי והפיתוי הכספי שהכריעו את הכף. נדמה שמדובר בתופעה טבעית מובנת הכפופה להיגיון טבעי. אך יש כאן טעות לוגית. גם לגנב יש מצפון וגם למחזיר הישר יש פיתוי. אם הגנב לא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי, אזי הוא אינו נחשב לגנב, אלא הוא קרבן מסכן של דחף הרסני. אם הסיבה להחזר הארנק לא היתה בחירה מוסרית בצדק וביושר, אלא יסורי המצפון היו כה גדולים, עד כי לא היה מנוס בפני המוצא אלא להחזיר את הארנק, אזי אין במעשה זה ערך מוסרי, אלא תרופה טבעית ללחצים נפשיים. עדיף היה לחפש תרופת הרגעה ולהנות מן הכסף... אלא שהגנב עשה כך למרות מצפונו, והמחזיר עשה זאת למרות הפיתוי, ולכן, ערכו של המעשה גדול.

לפני כעשר שנים, ערך עיתון יומי ישראלי "ניסוי פסיכולוגי" מאלף, שבו התיימר לבדוק את מידת המוסריות של הציבור בישראל. עיתונאים הטמינו במקומות ציבוריים שונים בארץ מספר גדול של ארנקים, ובהם תעודה מזהה ושטרות כסף, ועקבו ממקום מסתור אחרי האנשים שהרימו אותם. מטרתם היתה לבדוק את דרגת המוסריות שלהם, קרי: כמה אחוזים אכן יחזירו את האבידה לבעלים (לאמיתו של דבר, ה"ניסוי" עצמו הוא בעל ערך מוסרי שלילי, כיוון שביצועו כרוך בהכשלת אנשים, ויתכן שהעיתונאים עברו על איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול").

מסקנות ה"מחקר" נראות כך: 80% מהנבדקים גנבו את הארנק. כמו כן, לא נמצא הבדל משמעותי בין גברים לנשים או בין צעירים לקשישים. באותה מידה לא נמצא הבדל בין שכונות עוני לשכונות יוקרה, או בין עיירות פיתוח לבין קמפוסים של אוניברסיטאות. סטטיסטיקה כזאת רק קובעת את המצב המוסרי של מספר גדול של אנשים בתנאים ידועים ובזמן מסוים. היא כלל אינה מתערבת בבחירה האישית של כל אחד.

ההנחה שהמרכיב היחיד של המציאות הוא חומר, אינה מאפשרת להציע הסבר לבחירה החופשית, כיוון שמערכת חומרית כפופה תמיד רק לסיבות. האדם ובעלי החיים נתפסים לפי אמונה זו כמערכת חומרית מורכבת העוסקת בהישרדות עצמית לפי חוקים טבעיים. אמונה זו מטשטשת לחלוטין את ההבדל בין בני אדם לבין בעלי חיים, ומתעלמת מכך שרק האדם יכול להיות רע או טוב. נמר הטורף כבשה איננו רע אלא רעב.

לסיכום

ההסבר היחיד למהות הבחירה ועומק ההבדל בין בחירה להעדפה הוא תפיסת התורה המציגה את האדם כמורכב משתי ישויות מנוגדות, הנפש הטבעית הבהמית והנשמה האלקית. הניגוד המהותי בין אופני הביטוי השונים שלהן הוא המוליד את הבחירה החופשית. הנפש המתבטאת על ידי הצרכים משקפת את 'מה שאני'. הנשמה המכירה בעולם הערכים משקפת את 'מה שאני שואף להיות', כלומר, את הטרנספורמציה שאני שואף לחולל באישיות שלי.

המודעות הפנימית, הכלל אנושית, המנחה אותנו, שכדי "להיות בן אדם" צריך להשקיע מאמץ רוחני ערכי, היא השיקוף הפנימי של היכולת המופלאה שנטע הבורא בנו. הבחירה החופשית, בהיותה 'יש מאין' ובהיותה מתייחסת לערכי הנצח, הצדק והיושר, היא הביטוי הבולט והמיידי של צלם אלקים שבאדם.