מי הוא קורח, האיש שהרים את נס המרד במשה? במסורתנו מקובל שקורח היה אחד מגדולי דורו וממכובדיו. 'צדיק' גם לפי הקריטריונים של התורה. קורח היה משוכנע בכל לבו כי במעשה המרד הוא משרת את עמו. לדעתו, הוא לחם למען השוויון, הצדק והיושר, בהטיחו בפני ההנהגה 'שהתרחקה מן העם' את סיסמת השוויון (במדבר ט"ז, ג'): "כל העדה כולם קדושים", ואם כן, "מדוע תתנשאו?"

קורח ועדתו לא פקפקו בנכונות דרכם. כה בטוחים היו, עד שהסכימו ללא היסוס להתייצב למבחן שאמור היה להוכיח, כי משה ואהרן לא בחרו את עצמם להנהגה, וסמכותם לא באה להם מאת האלוקים.

היה זה מבחן של חיים ומוות. מי שלא יזכה בו – ימות, יישרף באש הקטורת של מחתתו שלו. הם ידעו עובדה זו היטב, ובכל זאת התייצבו כולם בשעה היעודה בפתח אוהל מועד כשהמחתות בידיהם. אין זאת אלא שכל אחד מהם האמין בכל לבו שאלוקים אתו.

הסוף ידוע.

את קורח ואת משפחתו בלעה האדמה. והאחרים שהלכו עימו: "ואש יצאה... ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת" (במדבר ט"ז, ל"ה). כולם נשרפו. הם היו טובי בניו של העם אנשים שהיתה להם מטרה. הם האמינו בה ועמדו במבחנה עד סופם המר.

אולם במניע התקוממותו של קורח היה חיידק זעיר וממית ששכן בעמקי לבו. מידה רעה שגרמה לטעותו המרה ועלתה לו בחייו. כך "זכה" ששמו נותר בזיכרון העם לדראון עולם כמחרחר ריב, כאבי המחלוקת לדורותיה.

מה קרה לו? איזו חולשה אנושית דרדרה אותו אל התהום?

תחילת הלהט המהפכני שלו היתה קנאה. קנאה פשוטה, שנקודה זעירה ממנה היתה טמונה בלבו של אדם חשוב ומכובד זה. הוא לא היה מודע לה, לנטיה הרסנית זו, ששכנה בלב פנימה. היא לא הפריעה לו לשגרת חייו עד לאותו הרגע שבו נתמנה אליצפן בן עוזיאל לנשיא שבט לוי.

באותה שעה הקנאה התעוררה לחיים והחלה להכתיב את מהלך מחשבותיו ואת מעשיו של קורח. הקנאה גזלה את מנוחת נפשו של האיש, חיבלה בחופש מחשבתו ובפעולותיו. הוא חש כי נעשה לו עוול, כי קופח.

המשרה, שלדעתו נלקחה ממנו שלא בצדק, עוררה את קנאתו. היא הובילה אותו אל הנרגנות, וממנה גלש אל הביקורת השלילית ואל ההסתה.

אנו רואים בבירור כיצד בשלב כלשהו מתגבשות הנרגנות וההסתה לאידיאולוגיה,  ונוצרת 'שיטה', שהדוגלים בה מתחילים להאמין בכוונותיהם הטהורות.

ולאוזני משה מגיעים קולות המתמרדים, הנקהלים עליו. והכול בגלל מינוי "קטן" שלא מצא חן בעיני האיש, המנהיג עתה את ההתקוממות.

התורה מזהירה אותנו מפני כוחה ההרסני של מידת הקנאה, שהובילה את קורח אל אובדנו.

מטהו של אהרן

קורח היה מודע לכך שלא די במעלות ובכוחות שקיבל האדם בירושה מאבותיו. הוא גם אינו יכול להסתפק בהתרפקות על זכרונות העבר, עליו להמשיך ולטפח את סגולותיו הרוחניות. כשטען קורח ש"כל העדה כולם קדושים", לא רק על יסודות העבר הוא תמך את יתדותיו. הוא קבע שגם בהווה "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". השראת השכינה הגלויה שחפפה על כל עם ישראל במדבר סיני, העידה על קדושת כל העדה.

אכן, "כל העדה כולם קדושים", ואפילו הקטן שבישראל יש לו מקום במסגרת הקדושה, ואמנם לכל אחד ואחד מישראל יש תפקיד מקודש בעולם, אולם לא כל התפקידים שווים.

עיקרון זה הוכח בדרך ניסית על ידי מטהו של אהרן. לאחר שוך המגפה שפרצה בעקבות המחלוקת הנוראה, ציווה הקב"ה על שנים עשר נשיאי ישראל להביא את מטותיהם ולהניחם באהל העדות, במשכן. התורה מספרת שלמחרת פרח מטהו של אהרן בלבד בין כל מטות הנשיאים: "ויוצא פרח, ויצץ ציץ ויגמול שקדים" (במדבר י"ז, כ"ג).

כשם שבאילן יש חלקים שונים: פרחים, ציצים ופירות, כך יש לכל ישראל חלק בקדושה, זה בפרח וזה בציצים, אולם עיקרו של האילן הוא פירותיו.

כשהקהיל קורח את העדה להתריס נגד משה ואהרן, פנה אליו משה רבינו, באומרו: "בוקר ויודע ה' את אשר לו" (במדבר ט"ז, ה'). רש"י מסביר: "אמר לו משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב? כך תוכלו לבטל את זו". ניתן לתמוה: מדוע שונה מהותו של הבוקר ממהותו של הערב? ניתן אפילו להתמרמר ולרטון על כך, אולם מאומה לא יעזור. המציאות נותרת בעינה, הבוקר – הוא בוקר, והערב –  ערב.

כך בדיוק הוא המצב גם בחברה האנושית. אין שוויון תפקידים. לכל אחד תפקיד משלו בעבודת ה' ובמילוי תכליתו בעולם. בהתאם לתפקיד זה הוענקו לכל אחד כישורים ואפשרויות משלו.

השוויון היחיד הקיים בעולם הוא שוויון החובות. כל אחד חייב לעבוד את הבורא. אין איש הפטור ממנה, אולם כל אחד יבצע אותה בכוחותיו הייחודיים בלבד.

המחלוקת הפנימית בעדת קורח

חז"ל שואלים: קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

התואר 'שטות' מוענק למעשה חסר תועלת. ואכן, כך היא הפלגנות, שהרי אין למחלוקת שום יסוד או בסיס. אף שמץ של יצירה ובנין אין בה, כולה הרס.

הכול פונים מאז ומעולם אל יצר הפלגנות, אל ההתנצחות, אל הריב ואל התככים, שבסופם יוצרים גם אצל "המנצח" מרירות, התקשחות, שחיקת המוסר האישי והחברתי. גם המנצח - מנוצח.

קורח לא היה בודד.

הוא עמד בראש קואליציה של ממורמרים. בנקודה זו טמון שורש הבעיה ושקרו של המרד 'הקדוש'.

מי היו שותפיו למאבק?

זהותם נחשפת בפסוק: "דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בן ראובן... ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי העדה, קריאי מועד אנשי שם" (שם, ב'-ג').

דתן ואבירם ואון בן פלת היו כולם בני שבט ראובן. אף כי לא הורגש הדבר על פני השטח, רטן חלק מבני שבט זה על כי נלקחה מהם ההנהגה על אף היותם צאצאי בכורו של יעקב. הבכורה שנלקחה מהם התחלקה בין שבט לוי (כהונה) ושבט יהודה (מלכות). בהצטרפם עתה למרדו של קורח, הם נתנו ביטוי לתסכולם העמוק.

מאתיים וחמישים נשיאי העדה, שחברו אף הם למרד, היו בכורים. עד לחטא העגל הם נשאו בנטל ההנהגה והכהונה, ולפתע הם נדחו בעטיו של החטא אל שולי התפקידים הבכירים, הרחק מן הזרקורים. עתה הם מצאו הזדמנות להיפרע ממשה ומאהרן ש"פגעו בהם".

בפיהם חזון אחד: החלפת ההנהגה הקיימת והקמת שלטון העם. יחד עם זאת, בלב כל אחד משותפי המאבק קיננו שאיפות מנוגדות בתכלית. קורח הלוי ביקש את כתר המנהיגות לעצמו. דתן ואבירם, בני ראובן, חפצו להשיב את השלטון לשבטם ולדחוק את הנהגת הלויים, ואילו מאתיים וחמישים נשיאי העדה חלמו על ימי מלוך כת הבכורים, בתקווה לשלח לבתיהם את שבט לוי ואת שבט ראובן גם יחד.

על כן 'איחודם' בטעות יסודו, שכן גם אם יצליחו במרדם וימגרו את השלטון, תפרוץ ביניהם המחלוקת הגדולה. אז ייחשפו האינטרסים של כל קבוצה, החפצה לנצל את שותפיה למטרותיה היא, לטפס על גבם של האחרים אל הגדוּלה המיוחלת.

במשנה נאמר (אבות ה', כ'): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קורח וכל עדתו". המחלוקת העיקרית לא היתה בין קורח למשה, אלא בין קורח לבני עדתו, כל אחד מהם משך את החוטים לכיוונו.

אין פלא איפוא שליכוד כוחות כזה מסביב לקורח נכשל. למרות מערך הפעולה האחיד שיזם - אבדו האיש ושותפיו.