מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, הערכה והקשר העז השורר עשרות בשנים, בין מרן ראש הישיבה רבי גרשון אידלשטיין שליט"א, לידידו ורעו מרן ראש הישיבה, הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א. לאחרונה נוהג רבי ברוך דוב לומר בהזדמנויות שונות, לפני ראשי ישיבות: "הנה אני ורבי גרשון משמשים כראשי ישיבה בפוניבז' כבר קרוב לשבעים שנה. ואני אומר לכם רבותי: מעולם! מעולם! לא היה ביננו שום סרך של קטטה, מריבה, כעס או קנאה. תמיד היו בינינו אהבה ואחווה, שלום ורעות. אדרבה, תמיד הייתה הקנאה של האחד לא מהשני אלא בשביל השני. כל אחד מאתנו רוצה ומקווה לראות אך את טובו, גודלו וכבודו של השני". ובכינוס 'לב שומע' (שנת תשע"ח) אמר זאת רבי ברוך דוב ברבים והוסיף במתיקות: "אתם רואים אותי ואת רבי גרשון, תוכלו ללמוד מאתנו שזה אפשרי.... יכולים לשמש עשרות שנים שני ראשי ישיבות בישיבה אחת, ולחיות בשלום ובשלוה. הנה הראיה שזה אפשרי".(מתוך עלון 'דרשו')

פרשת קרח פותחת באחת הטרגדיות הקשות שהתרחשו בעם ישראל. טרגדיה מיותרת שהייתה יכולה להימנע, אך לדאבון לב בגלל תרכובת של מידות רעות ואטימות לב היא התרחשה . למדונו חז"ל שמחלוקת זו לא נגדעה במדבר, אלא היא צצה ועולה מדי דור. ויש איסור לדורות  להיות מעורב במחלוקת כפי הנאמר בגמרא בסנהדרין (קי.) אמר רב: "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר: "ולא יהיה כקרח וכעדתו" (במדבר י"ז, ה).  ע"כ פרשה זו יפה נדרשת . עלינו להתבונן בעיקר במאפיינים הנסתרים מתחת לפני השטח כדי לזהות תסמיניה של מחלוקת. 

לקבוצה שהצטרפה אל המערכה הפלגנית שניהל קרח הצטרפו דתן ואבירם, און בן פלת, ומאתיים חמישים נשיאי עדה. קבוצה זו נלחמה עד לסוף המר. מלבד אחד- 'און בן פלת' שהתחיל עמם אך פרש. הגמרא במסכת סנהדרין (קט.) מפרטת את שהתרחש עמו:

"אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו:  אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה" ? (כלומר, מה יצא לך מהשתתפותך איתם?) "אי מר רבה אנת תלמידא ואי מר רבה אנת תלמידא" (אם משה המנהיג אתה התלמיד, אך גם אם קרח המנהיג אתה תלמידו)

"אמר לה 'מאי אעביד הואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו"  (אמר לה, מה אעשה וכבר הייתי בתכנון המרד במשה ונשבעתי להם שאבוא) "אמרה ליה: 'ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו... (יודעת אני שהעדה צנועים)  "אמרה ליה 'תוב דאנא מצילנא לך' (אמרה לו: שֶב! ואני אצילך)

"אשקיתיה חמרא וארויתיה ואגניתיה גואי " (השקתו יין ושתה לשוכרה ונרדם) "אותבה על בבא וסתרתה למזיה" (ישבה ליד הפתח וסתרה שערה) "כל דאתא חזיה הדר" כשבאו שלחי קרח להביאו, ראו אותה בחוסר צניעות וחזרו בהם) "אדהכי והכי אבלעו להו" (בינתיים, נסתיימה המרידה, וקרח ועדתו מתו בבליעה באדמה)

יש להתבונן בתוכנו של אותו 'דו שיח' מוזר, מובן לכול בר דעת  שאם הגמרא מביאה את השיח האישי שביניהם, יש כאן מסר חינוכי ללמדנו  כך שיש טעם לעיין היטב בתוכנו כדי ללמוד ולהפנים.

און  חוזר לביתו חדור רוח קרב, הוא מגיע מישיבה סודית ומכובדת ביותר, בראשותו של קרח שהיה מגדולי הדור מ"נושאי הארון" מבכירי שבט לוי. שם התכנסו לישיבה דרמטית ומכרעת- לצאת למלחמה על הנהגתו של משה. עצם ההזמנה לישיבה זו הייתה מחמאה גדולה עבורו. סביר להניח שנאמרו שם דרשות חוצבות להבות בגודל השעה ועצמת המערכה בהצלה העם מהנהגת משה רבינו ומשפחתו... הוא הגיע לביתו מלא מוטיבציה מלחמתית, וציפה לקבל תמיכה וחיזוק מרעייתו  על חשיבות הזכות להיות בין מגני ומצילי הדור...

למרבה הפלא רעייתו לא בדיוק מתלהבת... היא משום מה לא 'מבינה' את גודל ההרס והחורבן שמתרחש מעל ומתחת לשטח. היא דווקא רואה מניעים זרים במאבק מיותר זה. ומשתוקקת להציל את בעלה מהטירוף שנכנס בו. היו בפניה שתי אפשרויות, אפשרות אחת: לנהל 'התנצחות אידיאולוגית' להיכנס לוויכוחים אין סופיים וחסרי תכלית מי צודק במחלוקת זו. ובנוסף אולי גם להזהיר אותו  מסכנת המחלוקת ותוצאותיה . אפשרות זו לרוב אינה משכנעת ולעיתים אף מסתיימת בפגיעות הדדיות שסופן הרס.  

אך יש אפשרות אחרת, לעקוף את נושא המחלוקת לגמרי ולשאול שאלה בלתי צפויה לחלוטין בצורה פשוטה וישירה שאלת ה'כדאיות', שאלה של 'ביזנסמן': "אתה, און , מה תרוויח מכל זה?!...  הרי גם אם קרח לשיטתך ינצח במערכה הוא הרי לא יהפוך אותך ללוי או כהן... אז למה מה לך כל זה"?!     

וכאן מתעוררת לה השאלה: מדוע לא השיב לה בעלה בזעם: 'וכי כסאות אני מחפש?!... אני הרי את יודעת שאני איש של השקפה, איש של אידיאולוגיה צרופה וטהורה!...ומה עם הסכּנות המרחפות על עם ישראל אם 'חלילה' קרח יפסיד'?!...

התשובה הפשוטה היא: אמת יש רק אחת: "משה אמת ותורתו אמת". ואון שחווה את כל ניסי מצרים ובפרט את "מעמד הר סיני" לא צריך עוד הוכחות לאמת הפשוטה והבהירה. אך מהאמת ניתן להתעלם, ניתן להתכחש, אפשר לעטוף את אותה התכחשות באידיאולוגיות מופרכות. וזה בדיוק מה שקרה לאון, כבדוהו בהזמנה לישיבה. הכבוד סחרר אותו, שם הוא עבר שטיפת מוח של: "כל העדה כולם קדושים"  בישיבה זו איבד את שיקול דעתו, ונשבע אמונים לחבריו.

היא בשונה ממנו לא השתתפה בכינוס הזה. (כנראה שלא עשו שם כינוס לנשים...) ולא הסתחררה מהכבוד המדומה. היא עדיין חיה את האמת המסתתרת בתוככי אישיותו של בעלה. בעלה היה ירא שמים, איש של מידות טובות, איש של שלום. אך הוא מעד, הוא נסחף. תפקידה כעת להציל אותו משטות זו.  וע"כ כשבעלה פותח  בסיפורי אידאולוגיות ותאוריות השקפתיות, היא לא חולקת, לא מתווכחת, אלא פשוט מציבה בפניו מראה! 'מראת האינטרסים'  : "תגיד, מה אתה קשור למחלוקת זו? תכלס' מה יצא לך מזה?! וכי בשביל קצת כבוד שחלקו לך בישיבה זו תהרוס את החיים שלך ושלי?!  מול מראה זו  לא היו לו כלים להתמודד. כך זכה און להינצל  משאול.  

ומנגד אצל קרח קרה תהליך הפוך, הוא  חזר לביתו מעבודת הלווים שבאותו היום, כולו טהור וקדוש, לאחר הטהרה שעשו ללווים כדי להכשירם לעבודת המשכן. רעייתו, רואה את בעלה מגולח בכל ראשו, ושומעת שהניפו אותו באוויר. יוצאת משווי משקלה ופותחת בנאום אפיקורסי מתריס נמוך ורדוד. הגמרא מפרטת בהרחבה את תכנו של הנאום שהווה זרז לכול המחלוקת נוראה זו. כפי הנאמר שם בגמרא:

"איתתיה דקרח אמרה ליה 'חזי מאי קעביד משה, איהו הוה מלכא, לאחוה שוויה כהנא רבא" (אשת קרח הסיתה אותו, ראה משה מינה עצמו למלך ואת אחיו לכהן גדול)  "לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא" (את בני אחיו מינה לסגני כהונה) " אי אתיא תרומה אמר 'תיהוי לכהן', אי אתו מעשר דשקילתו אתון אמר 'הבו חד מעשרה לכהן'" (אם מביא חקלאי תרומה הוא מבקשו לכהן ואם מעשר הוא מבקש עשירית גם כן לכהן) "ועוד דגייז ליה למזייכו ומיטלל לכו כי כופתא עינא יהב במזייכו"  (ועוד שביזה אתכם בכך שגילחו כל שערותיכם והניף אתכם בבזיון כגללים, וכן נתן עינו בשערכם לכער אתכם) "אמר לה 'הא איהו נמי קא עביד'? (והרי גם משה התגלח)  "אמרה ליה 'כיון דכולהו רבותא דידיה אמר איהו נמי 'תמות נפשי עם פלשתים" (כיון שרצה לבזות אתכם הסכים גם לעצמו לעשות כן)...

מסכמת שם הגמרא את הכתוב במשלי (י"ד א): " חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ". "חכמות נשים"- זו אשתו של און בן פלת. "ואולת בידיה תהרסנו"- זו אשתו של קרח."

יש להתבונן מה היה אמור קרח לעשות במצב זה? הרי לכאורה מהי אשמתו ש'זכה' באישה איוולת? הרי יכול הוא לטעון שלו הייתה לו אישה חכמה כמו אשתו של און בן פלת, אולי לא היה חוטא כלל! הרי היא זו שגררה אותו למחלוקת איומה זו! ושהיא ושכמותה יבלעו באדמה...

מבארים המפרשים שטענה זו לא טענה חדשה, טענה זו טען כבר אדם הראשון אחר חטאו: " הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית י"ג י"ב) וכידוע טענה זו לא התקבלה. אלא ברור מעל כל ספק שאותה אמת האחת והיחידה: "משה אמת ותורתו אמת", הייתה  ברורה לקרח בדיוק כמו לאון בן פלת ולרעייתו, והראייה: כאשר משה רבינו בא בענוותנותו לרצות ולפייס את קרח: "המעט מכם" וכו'  לא נאמר מה השיב קרח על הדברים.  היכן היה קרח הנואם הדגול? מדוע לא השיב למשה רבינו כפי שהשיבו בחוצפתם דתן ואבירם?!

נאמר ע"כ במדרש תנחומא ו: "כל הדברים האלה פייס משה לקורח ואין אתה מוצא שהשיבו קורח דבר, לפי שהיה פיקח ברִשַעתו ואמר: אם אני משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול ויקפחני בדבריו ואני מתרצה לו !!"

זאת אומרת שקרח ידע גם ידע את האמת כפי שהיא. אך התכחש לה!  לו קרח היה חי את האמת, ברור מעל כל ספק שרעייתו לא הייתה מעיזה לדבר דברי הבל אלו, ולא הייתה גוררת אותו למחלוקת. כפי הנאמר בסוף מסכת סוכה, שם מסופר על אותה 'מרים בת בילגה' ממשפחת הכהונה שהמירה את דתה, ונשאה לסטרדיוט, וכשנכנסו יוונים להיכל ביזתה בגסות נוראה את המזבח. ובעקבות מעשה זה קנסו חכמנו את כל משפחתה מלשמש בכהונה. שאלה שם הגמרא וכי בגלל שהיא חטאה מה אשמה משפחתה? עונה הגמרא שהתנהגות כזו של בזיון המקדש, נובעת מזלזול על מקדש השם ששמעה בתוך הבית! בבית שיש בו הערצה מוחלטת לקדושה, עדיין יתכן שחלילה אחד מבני הבית יפרוק עול תורה ומצוות. אך  דבר אחד ברור לא ייתכן שילד מתוכה ישלוף את נעלו ויכה במזבח ויגדפו!  כי למדונו  חז"ל: " אין אדם חוטא ולא לו" פריקת עול נובעת בד"כ מפיתויי ייצר הרע. אך ללעוג ולבוז לפסגת הקדושה בעולם – מזבח ה'  בזה אין שום הנאה חומרית .ואם זה קרה, כנראה שזה התחיל מהבית.

כך בדיוק פעלה רעייתו של קרח, היא הכירה אותו מבפנים, וחשה שבפנימיותו מסתתרת לה קנאה עזה שאכלה וכרסמה אותו מבפנים , כפי שרש"י מביא בתחילת הפרשה: " ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל (תנחומא) שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור" הקנאה הייתה כבושה בפנים. רעייתו רק עוררה את הקנאה לצאת ומשם להחריב את עולמו ואת הסובבים לו. לו היה קרח איש אמת, לא היה עולה על דעת אשתו לנסות לדבר דיבורי הבל ולהתסיסו לצאת במלחמה, שהסתיימה בטרגדיה נוראה זו. כך שאין אלא להלין על עצמו בלבד.

המקור לכך נמצא  בדברי הרלב"ג על הפסוק : "חכמות נשים בנתה ביתה":  "חכמות נשים"- הנה כל אחת מהנשים החכמות בנתה ביתה בחכמתה כי היא מעמדת את הבית ושומרת הקניינים אשר בו והאישה האיוולת תהרוס ביתה בידה מצד העדר השגחתה מהבית". כלומר, כוח האישה בבית היהודי הוא  לבנות ולפתח  מתוך חומרי הגלם המצויים בבית. לפי הדגשים שמדגישים בבית.

נמצאנו למדים מה גדול כוחה של העצמה בבית היהודי לכול דבר שבקדושה. אווירה של התלהבות ממידות טובות, כשמחנכים לכך, הבית יושפע לטובה. ע"כ יש חשיבות גדולה ועצומה לחנך ללא הרף לבריחה מאש המחלוקת. לחשיבות ההקפדה על המידות הטובות, ועל ערך השלום גם אם הוא כרוך בוויתורים כואבים. לחנך לאחווה בתוך המשפחה ומחוצה לו. כי היכן שיש שלום יש ברכה. יהי רצון שנזכה לכך.