כשריפה בשדה קוצים בעיצומו של קיץ, פרצה במחנה ישראל הקריאה: רוצים דמוקרטיה! קורח הוא זה שהשמיע תביעה זו לראשונה: "הן כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר ט"ז, ג'). אנו נקבע מי יהיו נציגינו! קורח לשלטון!

לא היתה להם טענה ישירה כלפי משה רבינו, שהרי מי הוציא אותם ממצרים? מי בקע להם את הים? מי המתיק להם את מי מרה? מי הוציא להם מים מן הסלע? מי הוריד להם לחם מן השמים? מי הוציאם לקראת האלוקים בהר סיני? מי הוריד להם את שני לוחות הברית? מי בנה להם את המשכן? מי נושא את משא העם, כאשר יישא האומן את היונק?

הכול נכון, הם אמרו, אך דמוקרטיה צריכה להיות! שהמנהיג יציג את עצמו לבחירת העם! שיתמודד מול קורח בבחירות הוגנות וחשאיות! שהעם יאמר את דברו!

למעשה, גם התורה הקדושה קבעה נהלים דמוקרטיים. לדוגמה: כשמובאת שאלה לפני חכמי הסנהדרין, יושבים הדיינים ודנים בה. יש דיינים זקנים, חשובים ומנוסים יותר, אך בדיון מתחילים לשמוע דווקא את דעת צעירי הדיינים, כדי שלא יהיו מושפעים מחוות דעתם של זקני החכמים. לכל דיין, צעיר כזקן, יש קול אחד, וכשיש חילוקי דעות, הולכים אחר הרוב, כפי שנאמר: "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג, ב'). זוהי דוגמה לדמוקרטיה במיטבה!

כיום אנו רגילים להיתקל בכתבות או בנאומים שעיקרם דמגוגיה. נוטלים מקרה מזעזע או מרגש, שאינו מהווה דוגמה לכלל, והופכים אותו לגורם מייצג. לעתים נוטלים שמות מושגים והופכים אותם למקוממים, מאחר שלא יורדים לפרטיהם ולרקעם. סיסמה נטולת רקע מסוגלת להוות דלק למדורת המחלוקת, לנהירה שטחית אחר נואם מוכשר, אך אין היא עומדת במבחן הביקורת. כושלת היא באופן מיידי מול היגיון צרוף.

להלן תיאור חלק מדברי קורח המובאים במדרש: "מה עשה? כינס את כל הקהל, שנאמר: 'ויקהל עליהם קורח את כל העדה' (במדבר ט"ז, י"ט). התחיל לומר דברי ליצנות: אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה. באה לחרוש, אמר לה משה: 'לא תחרוש בשור וחמור יחדו'.

באה לזרוע, אמר לה משה: 'שדך לא תזרע כלאים'.

באה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה: 'הניחי לקט, שכחה ופאה'.

באה לעשות גורן, אמר לה: 'תני תרומה, תרומת מעשר, מעשר ראשון ומעשר שני'.

הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מכרה את השדה וקנתה כבשות כדי ללבוש את גיזותיהן וליהנות מצמרן.

כיוון שילדו, בא אהרן ואמר לה: 'תני לי את הבכורות'. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן גיזה, וגזזה אותן, אמר לה: 'תני לי את ראשית הגז'.

אמרה: 'אין לי כוח לעמוד בכך, הרי אני שוחטת אותן'. כיוון ששחטה, אמר לה: 'תני לי את הזרוע, הלחיים והקיבה'. אמרה לו: 'אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם'. אמר לה: 'תני לי, שכך אמר הכתוב: 'כל חרם בישראל לך יהיה'. נטלה והלך לו. הניחה בוכה, היא ושתי בנותיה".

עד כאן דברי הליצנות של קורח. הוא השתמש בתיאור של אלמנה מסכנה כדי לתאר כיצד, כביכול, עשקו אותה המנהיגים. למעשה, התורה היא שמלמדת אותנו להישמר בכבודה של אלמנה, שנאמר: "כל יתום ואלמנה לא תענון" (שמות כ"ב, כ"א), "לא תחבול בגד אלמנה" (דברים כ"ד, י"ז) ועוד... קורח הפך את הקערה על פיה. הוא הציג את עצמו כדואג לאלמנות יותר מהתורה, שהדגישה והזהירה עד כמה חייבים אנו לשמח את ליבן ולהבין לרגשותיהן.

דברים אלו הם גם דמגוגיה. יש כאן תיאור של קורח, העוסק בשדה ובגידולי קרקע, בחיובי מעשר ועוד. והרי מקום התרחשותו של המאורע היה במדבר, מקום צייה ושממה, שאין בו גידולים חקלאיים, ואף לא חיובי מעשרות...  אכן, המעשה לא אירע במציאות, וכולו תעמולה שטחית.

קיימים כאן גם כל הסממנים המאפיינים נאום דמגוגי בן ימינו. לדוגמה, הוא נותר חד צדדי ואינו מתייחס לתרומתם של הכהנים והלוויים לעם. הם מקדישים את כל ימיהם ללמד את העם תורה ודעת, לעבוד בבית המקדש ולהעלות את רמתו הרוחנית של העם. הוא מתעלם מברכת השמים הגדולה המגיעה למפרישי התרומות והמעשרות בעקבות נתינתם. התורה עצמה כותבת בעקבות המעשרות: "ובחנוני נא בזאת". ה' מבקש לבחון אותו, אם הוא לא ישלח עושר למפרישי מתנות העניים. כאמור, דברי קורח הם דמגוגיה במיטבה.

במסורתנו מקובל שקורח היה אחד מגדולי דורו וממכובדיו. צדיק גם לפי הקריטריונים של התורה, המבקרת קשות את מעשהו האחרון. קורח היה משוכנע בכל לבו כי בפועלו הוא משרת את עמו. לדעתו, הוא לחם למען השוויון, הצדק והיושר, בהטיחו בפני ההנהגה, "שהתרחקה מן העם", את סיסמת השוויון: "כל העדה כולם קדושים", ואם כן, "מדוע תתנשאו?"

קורח לא היה בודד.

הוא עמד בראש קואליציה של ממורמרים. בנקודה זו טמון שורש הבעיה.

מי היו שותפיו למאבק?

זהותם נחשפת בפסוק: "דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בן ראובן... ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי העדה, קריאי מועד אנשי שם" (שם ב'-ג').

דתן אבירם ואון בן פלת היו בני שבט ראובן. אף כי לא הורגש הדבר על פני השטח, רטן חלק מבני שבט זה על כי נלקחה ההנהגה משבט ראובן - בכורו של יעקב - והתחלקה בין שבט לוי (כהונה) ושבט יהודה (מלכות). בהצטרפם עתה למרד קורח, נתנו ביטוי לתסכולם העמוק.

לדעת פרשנים, מאתיים וחמישים נשיאי העדה, שחברו אף הם למרד, היו בכורים. עד לחטא העגל הם נשאו בנטל ההנהגה והכהונה, ולפתע נדחו, בעטיו של החטא, אל שולי התפקידים הבכירים. עתה מצאו הזדמנות להיפרע ממשה ומאהרן ש"פגעו בהם".

בפיהם חזון אחד: החלפת ההנהגה הקיימת והקמת שלטון העם. אך בלב כל אחד משותפי המאבק קיננו שאיפות מנוגדות בתכלית. קורח הלוי ביקש את כתר המנהיגות לעצמו. דתן ואבירם, בני ראובן, חפצו להשיב את השלטון לשבטם ולדחוק את הנהגת הלוויים. ואילו מאתיים וחמישים נשיאי העדה חלמו על ימי מלוך כת הבכורים, בתקווה לשלח לבתיהם את שבט לוי ואת שבט ראובן גם יחד.

אם כן, איחודם היה איחוד שווא, נעדר אמת. "איחוד" שבטעות יסודו. שכן אם יצליחו במשימתם וימגרו את השלטון, או אז תפרוץ ביניהם המחלוקת הגדולה. אז ייחשפו רצונותיה האישיים של כל קבוצה, החפצה לנצל את שותפיה למטרותיה היא ולטפס על גבם אל הגדולה המיוחלת.

קורח ועדתו לא פקפקו בנכונות דרכם. כה בטוחים היו, עד שהסכימו ללא היסוס להתייצב למבחן אמת, שאמור להוכיח כי משה ואהרן לא בחרו את עצמם להנהגה, וסמכותם מאת האלוקים באה להם.

היה זה מבחן של חיים ומוות. מי שלא יזכה בו – ימות, יישרף באש הקטורת של מחתתו. הם ידעו עובדה זו היטב. בכל זאת, התייצבו כולם בשעה היעודה בפתח אוהל מועד כשבידיהם המחתות. אין זאת אלא שכל אחד האמין בכל לבו, שאלוקים אתו.

הסוף ידוע.

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו פן תבלענו הארץ" (במדבר ט"ז, ל"א-ל"ד).

היתה זו התרחשות דרמאטית שהטביעה את רישומה העמוק בלב העם כולו, בדומה לרעידת אדמה בלב אזור צפוף אוכלוסין. בחלוף המהומה, כשהשתרר שקט, ניסו בני ישראל לעכל את הטראומה אשר חוו זה עתה. המעבר היה חד ופתאומי. שעה קודם לכן עוד געשה מערבולת יצרים אדירה, שסחפה לתוכה רבים מבית ישראל. מחנה ישראל היה כולו כמרקחה עקב המחלוקת הקשה שהוביל קורח כנגד הנהגתם של משה ואהרן. כל העם המתבונן במתרחש, המתין לראות כיצד ייפול דבר.

עתה - נגמר הכול.

העם כולו עמד והביט בעיניים קרועות בפיסת הקרקע הריקה שאך לפני דקות אחדות עוד המתה מבני משפחת קורח. עתה, כל אלו נעלמו בתוכה בלא להשאיר שריד ופליט, משל לא היו כאן מעולם.

מדוע היה חטא קורח ועדתו חמור יותר מחטא העגל או מחטא המרגלים? מדוע בשני החטאים האחרים התייצב משה במלוא לבו הרחום והאוהב וביקש מאת הבורא על נפש העם, ואילו כאן – תקיפותו היתה כה גדולה?

הנקודה טמונה בדברי משה עצמו: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם - לא ה' שלחני" (במדבר ט"ז, כ"ח-כ"ט). חטא זה שונה מהחטאים הקודמים. חטא העגל וחטא המרגלים היו חטאים נקודתיים. הם פגעו ברקמת אמונתו של עם ישראל בנקודה מסוימת, אך לא ערערו את עצם האמונה באלוקים או בתורתו. על כן, קיווה משה שבסליחת אלוקים ובתשובת העם - יחזור המצב הרוחני לקדמותו. ואילו כאן, ביטא קורח במחלוקתו ערעור על המהות עצמה, על הבסיס שעליו נשענת התורה, על האמונה במקורה האלוקי של התורה ובשליחותו האלוקית של משה רבינו.

במעשיו גרם קורח לזיוף של ההתייחסות הנכונה לתורה. זו הסכנה שבפניה עמד עם ישראל, שעה שהטיף קורח לכפירה בשליחותם האלוקית של משה ואהרן. תגובת הנגד חייבת לשכנע ולחולל את השינוי.

ואמנם, העם עבר זעזוע ששחרר אותו בבת אחת מקסמי תעמולתו של קורח.