הלילה ירד וחיות היער מתכוננות לשנתן, כולן –  חוץ מהאריה התר אחר ארוחת ערב, שמשום מה בוששה הפעם לבוא. לפתע אורו עיניו, הנה שועל! 'אוה!' שמח האריה, 'הזדמנה לידי ארוחה דשנה...'

מוחו של השועל החל פועל בקדחתנות והתוצאות לא אחרו מלבוא. פנה השועל לאריה, קד קידה עמוקה, וכך אמר לו: 'אדוני האריה, ירום הודו! אני מבין שטרם סעדת את לבך, ומחובתי כנתין מסור לספק לך את כל צרכיך. אך אם תטרוף אותי לא תבוא על סיפוקך. כמה אני שוקל? בוא אחרי, הכנתי לך ארוחה דשנה ומזינה, תאכל ותשבע, ואם תרצה, תאכל אותי בתור מנה אחרונה...'

האריה החל צועד בעקבות השועל עד שהגיעו למקום בו ראו אדם רחב ממדים יושב על שפת בור ומתפלל לאלוקיו. פנה השועל לאריה ואמר: 'בבקשה אדוני המלך, הנה לך ארוחה דשנה, בתאבון...' הביט האריה בשועל ואמר לו: 'אני חושש לאכול אותו, אני מפחד מנקמה של אלוקיו...'

'אל תדאג!' אמר השועל, 'אלוקי היהודים רחמן הוא ומאריך אף, מקסימום הנכד שלך יסבול מכך. אתה יכול להיות רגוע, שיהיה לך בתאבון...'

האריה התפתה, זינק אל האיש ו... נפל לבור. זעק האריה לשועל ממעמקי הבור: 'הבטחת לי שאלוקים לא ינקום בי, אלא רק בנכדי, והנה, נפלתי לבור?!...'

'אכן', אמר השועל בניצחון, 'על מה שאתה עשית, נכדך יסבול, אולם עכשיו אתה סובל כי סבא שלך חטא'.

'מה?' נזעק האריה וקולו הדהד בכל היער, '"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"? אני צריך לסבול בגלל שסבי חטא??'

'נו באמת', ענה השועל, 'למה מקודם לא חשבת על כך?...'

 מדוע אכן האריה לא חשב על כך קודם? הוא היה רעב וכל מחשבותיו היו נתונות בטרף, מעבר לזה הוא לא ראה דבר.

נעזוב לרגע את עולם החי ונשוב אלינו, בני האדם.

*

קורח החליט להקים אופוזיציה נגד משה. מה עשה? הוא איגד סביבו מאתיים וחמישים איש, והתחיל להסית את עם ישראל בטענה, שמשה פועל על דעת עצמו על פי אינטרסים אישיים. הוא ממנה לכהונה ולנשיאות את מי שהוא מחליט. הוא כלל לא פועל לפי ציווי האלוקים.

העילה האמיתית שבגינה פרצה המחלוקת היא קנאת קורח על כך שמשה מינה את אליצפן –  שהיה בן דודו של קורח – לנשיאות, ולא אותו.

הסוף ידוע לכולנו, קורח ועדתו נענשו מיידית בעונש חריג, האדמה פתחה את פיה והם ירדו חיים שאולה.

קורח הכיר היטב את משה. הוא חווה את כל הניסים שעשה משה לפרעה ולמצרים, הוא ראה אותו מדבר עם השכינה בהר סיני, בתוך תוכו הוא לא פקפק באמיתות נבואת משה. אולם כרגע הוא התמקד בדבר אחד –  בנשיאות. קורח רוצה נשיאות, זה הדבר היחיד שעומד מול עיניו, השאר –  פשוט לא קיים...

קורח לקח עימו מאתיים וחמישים איש נוספים, ושכנע את כולם לשים קטורת במחתות (דבר שסיכן את חייהם), למרות שקורח ידע שרק אחד ייבחר לכהונה. הוא טען שהאחד שיבחר זה הוא. אם אתה בטוח בעצמך שהכהונה מגיעה לך, למה אתה לוקח אתך אנשים נוספים?  

כך הוא האדם, לא איכפת לו שכולם יסבלו, העיקר שהוא ישיג את מבוקשו...

איך זה קורה?  

יש באדם שתי מערכות, האחת שכלית והשנייה רגשית. המערכת השכלית היא שקולה ואובייקטיבית. המערכת הרגשית, יש לה יכולת להתמקד בנקודה מסויימת ולטשטש את השאר.

הבה ונעשה בדיקה לעצמנו: האם אני כועס מהר מידי? האם יש לי סבלנות? האם אני מפרגן לחבר? האם אני עוזר בבית? האם אני אדם טוב? אין ספק שכל אחד חושב, שלמרות כל המגרעות הקיימות בו, בסך הכול הוא אדם טוב. אך איך שתי התשובות מסתדרות יחד? המפליא הוא שאותן מגרעות אצל הזולת הופכות אותו בעיני לאדם רע.

האדם קרוב אל עצמו ואוהב את עצמו. כאשר הוא שופט את עצמו הוא מפעיל את המערכת הרגשית, מתמקד במעלות ומקטין את החסרונות. האדם משוחד! אולם את חברו, הוא בוחן במערכת השכלית, ללא שום נגיעות, ולכן, החסרונות בולטים יותר.

אגב, לגיטימי מאוד שאדם אוהב את עצמו, ואכן כך ראוי להיות. האהבה מקנה מימד נוסף להתבונן על הדברים. אך עבודתנו בחיים היא לנהוג כך גם ביחס לחבר.

לכולנו יש כוח להתמקד בדבר אחד, ולטשטש את כל השאר...

*

גם לאחר שפתחה האדמה את פיה ובלעה את קורח, וגם לאחר שמתו מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת, סירבו בני ישראל להכיר בבחירת אהרן. הם טענו נגד משה ואהרן (במדבר י"ז, ו'): "אתם המיתם את עם ה'". מיד החל הנגף בעם: "ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות, מלבד המתים על דבר קורח".

עם סיום המגיפה, ציווה ה' את משה לבצע מבחן נוסף (במדבר י"ז, י"ז): "דבר אל בני ישראל, וקח מאתם מטה מטה לבית אב, מאת כל נשיאיהם לבית אבותם, שנים עשר מטות, איש את שמו תכתוב על מטהו. ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי, כי מטה אחד לראש בית אבותם. והנחתם באהל מועד לפני העדות אשר אִועד לכם שמה. והיה האיש אשר אבחר בו, מטהו יפרח, והשִכותי מעלי את תלונות בני ישראל, אשר הם מלינים עליכם".

למחרת חזר משה לאוהל מועד, וכאשר הוציא את מטות השבטים, גילו (שם כ"ג): "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים". כשראו בני ישראל כי פרח מטה אהרן, הם חזרו בהם מתלונותיהם: "ויראו ויקחו איש מטהו". שתיקה כהודאה.

שאלות רבות עולות מסדר התרחשות האירועים. האם מקטירי הקטורת לא ראו כיצד נבלע קורח מנהיגם בבטן האדמה? כיצד העזו בני ישראל לטעון כלפי משה לאחר נס הקטורת: "אתם המיתם את עם ה'"? האם לא ראו בעליל שה' בחר באהרן ולא באחד ממאתים וחמישים מקטירי הקטורת? נוסף לכך, מה היה במבחן המטות הפורחים, שלא היה במבחן הקטורת? והרי בשניהם הוכח בעליל כי ה' בחר באהרן.

התשובה היא כי גם לאחר מות קורח ושריפתם של מקטירי הקטורת, לא השכילו בני ישראל להחדיר לליבם כי ה' בחר באהרן, כי המוות לא פגע בהם. רק לאחר שפרצה המגיפה, שתק הלב מזעפו, והותיר את הבמה לשפת השכל.

רק לאחר שחוו על בשרם את ייסורי השקר, הם הבינו מהי האמת, וכשהבחינו בפריחת מטה אהרן, הם קיבלו אותה בשלמות!