יום אחד חזר קורח הביתה קֵרח. בלי זקן, בלי גבות, בלי שערה אחת!

אשתו מביטה עליו בתימהון ושואלת: "מה קרה?"

עונה קורח. "משה רבינו אמר לגלח את כל הלויים".

היא שואלת: "האם גם על זה אתה תשתוק? משה עושה מכם צחוק! הוא מזלזל בכם!"

קורח מנסה להסביר לה שגם משה רבינו, שהוא לוי, התגלח.

אמרה לו אשתו: "לא איכפת לו להצטרף אליכם, העיקר שיצליח לצחוק מכם..."

בהמשך היא מתעניינת מה למדו היום בבית המדרש.

קורח מספר לה שהיום למדו כיצד עושים ציצית. לוקחים פתיל תכלת ותולים אותו על כנף הבגד. "מדוע דוקא פתיל תכלת?" היא שואלת, וקורח מסביר לה שתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, ולכן מי שלוקח פתיל תכלת נזכר מיד בקב"ה ובכל המצוות שציוה ה' לקיים.

אמרה לו אשתו: "אתפור לך ולכל מאתים וחמישים האנשים שילכו איתך טלית שכולה תכלת, תלבשו כולכם את הטליתות, תלכו למשה – ואני אומר לך מה לומר לו..."

בינתים, עד שהיא סיימה לתפור את כל הטליתות, רץ קורח בתוך מחנה ישראל לערוך סיבוב הופעות...

בכל מקום שהגיע לא הכירוהו. והוא אמר: "אני קורח! ולמה אני נראה כך? אל תשאלו... משה לקח את כל הלויים וגילח אותנו, הוא עשה מאיתנו צחוק! ולא די בכך אלא שאחיו, אהרן הכהן, הניף אותנו באויר... משה ואהרן עושים בלויים מה שהם רוצים..."

כששומעים סיפור כזה, ראוי לחשוב: הרי אהרן הכהן הוא בן שמונים ושלוש, והוא מניף ביום אחד עשרים ושנים אלף ושלוש מאות לויים! הרי ברור שהיה כאן נס! אבל מי שרוצה לעשות צחוק, לא רואה נס...

את טליתות התכלת שהכינה אשתו הלביש קורח למאתים וחמישים ראשי סנהדראות, שהביעו הסכמה לדעתו. הוא ידע שעבירה גוררת עבירה, וטרח להלבישם בבגד שיש לו ארבע כנפות ואין בו ציצית. מכח עבירה זו, ידע, הם ימשיכו במחלוקת עד הסוף המר...

כך הגיעו למשה, לבושים בארבע כנפות בלי ציצית, ושאלו: "מה הדין באדם הלובש טלית שכולה תכלת, כמו שאנו לובשים?" אמר להם משה: "הטלית חייבת בציצית, בפתיל תכלת".

אמרו לו: "אם פתיל תכלת אחד יכול להזכיר את כסא הכבוד, טלית שכולה צבועה בתכלת ודאי שהיא מזכירה את כסא הכבוד. ואם כן, לשם מה צריך להוסיף לה פתיל תכלת?"

מופע הטליתות היה חלק ממחלוקת קורח. טענתו הכללית של קורח היתה (במדבר ט"ז, ג'): "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו...". קורח טוען: כולנו דומים לטלית שכולה תכלת. כשם שלדעתי טלית זו פטורה מציצית, כך גם כל עם ישראל קדושים ובתוכם ה', ולכן, אין צורך במלך ובמנהיג כמשה. כולם צריכים להיות שווים!"

עונה לו משה רבינו (שם ח'-ט'): "שמעו נא בני לוי. המעט כי הבדיל אלקי ישראל אתכם" – היכן היה העקרון 'המקודש' שלך, עקרון של שויון, בעת שקבלת גדולה יתירה ונעשית לוי?! ואילו עכשיו – כשאתה רוצה גם כהונה, פתאום "כל העדה כולם קדושים"?!

המשיכו קורח ועדתו לשאול את משה: "אם מזוזה שכתובות עליה רק שתי פרשיות – 'שמע' ו'והיה אם שמוע' – פוטרת את כל הבית, בית שכולו מלא בספרים – וודאי שפטור הוא ממזוזה".

שוב מובנת הכוונה הנסתרת של הדברים: כולם קדושים, למה לייחד "מזוזה" בפתח בנפרד? למה לתת גדולה למשה ואהרן?

קורח השתוקק להיות נשיא. אבל לבקש פשוט: 'תצביעו עבורי, תבחרו בי' – היה זה חסר סיכוי... יעצו לו אנשי התקשורת: "תדבר על כל הנושאים שבעולם; אבל את הנשיאות אל תזכיר כלל".

שורשה של המחלוקת היה הקנאה של קורח בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שהתמנה על ידי משה לנשיא על בני קהת על פי ה'. אמר קורח: "אחי אבא ארבעה היו... מי ראוי ליטול את (המשרה) השניה, לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? והוא מינה לנשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו".

בפרשתנו משמשות נשות בעלי המחלוקת בתפקידים שונים ומנוגדים. פעם כגורם מלבה ומתסיס - "עזר" שמתגלה "כנגדו". ופעם כגורם בולם וממתן - "כנגדו" שמתגלה לבסוף כ"עזר".

אשתו של קורח המסיתה את בעלה נגד משה רבינו, טוענת בקנאתה לכבוד בעלה אשר היה מגדולי עולם ומנושאי הארון: "ראה מה עשה לכם. את עצמו עשה מלך, את אחיו מינה לכהן גדול". טענותיה נכנסו כארס של עכנאי בלבו של קורח.

מכאן החלו הענינים להתדרדר במהירות, עד שכפר קורח בתורה משמים ובמשה שליח ה'. ומי היתה המסיתה? אשתו המקנאה, כביכול, לכבודו של בעלה, אך במציאות המיטה עליו אסון גדול.

לא הרחק מאוהל משפחת קורח עמד אוהלו של און בן פלת. גם הוא נסחף בשטף רעיונות המרידה שיצאו מבית מדרשו של קורח. הוא שמע את הטפותיו הארסיות של קורח, ואף זוכה למתת יד הגונה תמורת תמיכתו בעדה המורדת. כולו נתון במערבולת המחלוקת הנוראה עד שנבצר ממנו לראות כי אין כאן אלא ליצנות המובילה לשאול.

שלא כאשתו של קורח, מנסה אשתו של און בן פלת להביע התנגדות למהלכים אלו, ואף לשכנע את בעלה לחדול מהם. היא מתווכחת עימו, וטענתה הגיונית: כל רווח לא יצא לך משיתוף פעולה עם אחד מצדדי המחלוקת. "אם אהרן יהיה כהן גדול – תהיה תלמידו, ואם קורח יהיה – תהיה תלמידו", כך טענה כנגדו, "בכל מקרה תישאר מחוץ לתמונה".

במקרה זה לא עמדה לו חכמתו. הוא היה כבר עמוק במוקד הסערה, קשה היה לו לבחון את טענתה בגישה מתונה. כשאדם נמצא בעיצומה של תאוה בוערת או במרכזה של מחלוקת המתפשטת כאש בשדה קוצים, הוא מאבד את כושר השיפוט ואת צלילות הדעת. היחידה שיכלה לחלצו מאש רעה זו היתה אשתו, אשר עמדה מחוץ לבנין הבוער, וראתה את השלהבות המטפסות.

ואמנם, היא עמדה כנגדו! אלא שאון לא מיהר להיכנע. הרי כבר נתן את הבטחתו לקורח...

אולם היא המשיכה לעמוד כנגדו! היא הוגה רעיון מבריק... היא מרדימה את בעלה ביין ישן, סותרת את שערה ומתיישבת בפתח האוהל. עתה היא אשה פרועת ראש שגורמת לבאים להתרחק מהאוהל. אלו שבאו לחפש את און נסוגו לאחוריהם.

(על הדרך עומדים אנו ומשתאים נוכח הצניעות המושרשת כה עמוק בלב העם, אפילו בלב בעלי המחלוקת...)

און בן פלת, שהיה עד עתה שותף פעיל בהבערתה של המחלוקת, נעדר דוקא ברגעי השיא שלה. כך ניצל מגורלם, ולא שקע באדמה כמותם, והכל הודות למסירותה של אשתו. עליה דרשו חז"ל, במדרש תנחומא: "חכמות נשים בנתה ביתה" (משלי י"ד, א'), "זו אשתו של און בן פלת".

ואילו את סופו של הפסוק: "ואולת בידיה תהרסנו", דרשו על אשתו של קורח, אשר הרסה את עולמו הגשמי והרוחני של בעלה ברוב איוולתה.