כאשר אדם תורם ל"אגודה למלחמה בסרטן", הוא חיזק בתרומתו את מערכות המלחמה נגד מחלה נוראה זו. יתכן שבתרומתו הוא סייע מעט להדברת המחלה והעניק חיים למספר חולים. זה, כמובן, מעשה צדקה מבורך לכל הדעות. אולם, האם בנתינתו התחולל משהו חשוב גם במישור האישי, הפרטי? האם תרמה התרומה גם משהו לאישיות התורם?

מסתבר שכן - נעיין במצוות צדקה, וכך נאמר בה:

"כי יהיה בך אביון... בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך. לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו... די מחסורו אשר יחסר לו. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל... ורעה עיניך באחיך האביון... נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו" (דברים ט"ו, ז'-י') .

התורה מוסיפה פרט חשוב: יש לשים לב לדרך נתינת הצדקה. לא די בכך שהעני יקבל את הפרוטה, אלא חשוב לתת לו בסבר פנים יפות: "לא תאמץ את לבבך... מאחיך האביון".

יש אדם הנותן צדקה בעין יפה ובנפש חפצה, ויש אחר, שמתן דמים עולה לו כמעט בדמים, אלא שמחמת הלחץ החברתי הוא מושיט את ידו לכיסו ונותן צדקה בלב כבד. על נטיה זו מייחדת התורה את דבריה ומדריכה את האדם, שיש לתת צדקה בחפץ לב, בשמחה וברצון.

התורה אינה מסתפקת בהוראת חובת העזרה לעניי העם. היא פונה בהדגשות חוזרות ונשנות אל האדם הנותן, לבל יאמץ את לבו. היא מזהירה מפני העין הרעה, לבל תגרום לחטא הקמצנות להתעורר. היא דורשת מן היד הקפוצה שתיפתח.

מצוות הצדקה אינה רק למען העני. מבנה חברתי זה, שבו זקוקים בני אנוש איש לרעהו, אם בצדקה ממש, אם בהלוואה או בסוגי עזרה אחרים, הוא מבנה חינוכי. הוא נוצר כדי להעניק לנו את ההזדמנות הגדולה לעצב אישיות נדיבה, פתוחה כלפי הזולת, מלאת רחמים ומאירת פנים. עיצוב זה הופקד בידי מצוות הצדקה.

לבו של האדם הוא אנוכי מטבעו. היד הקפוצה הינה תכונה אנושית מוכרת. ללא חינוך אישי מתמיד ורצוף, צרה עינו של האדם בזולת. על פי השקפה מוטעית זו כל אדם הוא אויבי . אויב המנסה לפגוע במרחב המחיה שלי בבית, על הכביש, במקום העבודה ובכל מקום נוסף.

מצוות הצדקה במונחים של התורה 'חולמת' על  מהפך באדם ובחברה. היא חפצה לשנות את הלב מן היסוד, ליצור בו מודעות ורגישות, שתושג אך ורק בתרגולת מעשית, בנתינה בפועל, ולא בשיעורי אזרחות או במנשרים למיניהם. הנתינה היא הפעולה המעצבת והמחנכת. כל נתינה ונתינה חורתת קו של חסד על לוח ליבו של האדם.

התורם ל"אגודה למלחמה בסרטן" יכול אף הוא לחוש כיצד אחרי תרומתו קרוב הוא בלבו יותר לעם, וכיצד יחד עם נופך הנדיבות שנוסף בליבו, הגורם לתחושת סיפוק ושמחה, מרגיש הוא שייך יותר לכלל. זוהי הברכה הנובעת ממצוות הצדקה.

אין להסתפק במעשה צדקה חד פעמי. אמנם הוא ייטיב במעט את אופיו של האדם, אך אין בכוחו לחולל את השינוי המיוחל. הרמת משקולות מקרית לא תעצב גוף של אתלט. רק אימון רצוף ומתמיד הוא התנאי לכך. כך גם במצוות צדקה, ההשפעה על הלב מושגת רק על ידי נתינה חוזרת ונשנית.

במצווה זו קיים גם  המושג "מתן בסתר" המחייב לשמור על כבודו של העני בעת שמוגש לו הסיוע.

רק נתינה היוצרת קירבה, שייכות ושותפות, ושאינה פוגעת ברגישויות אנושיות קרויה צדקה. אין לראות במילוי מחסורו החומרי של האדם את חזות הכל. החיוך וההשתתפות הן חלק ממצוה חשובה זו.

פרק לימוד חשוב בסוגיה זו מוצאים אנו בהקשר לתרומת עם ישראל למשכן.

את הציווי על אודות הקמת המשכן פותחת התורה בפסוק: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כ"ה, ב'). מפרשי התורה תמהו, שראוי היה לומר: 'ויתנו לי תרומה', ולא: "ויקחו לי תרומה".

התשובה היא, שבכך רצתה התורה לרמוז לאדם שבהרימו תרומה, יותר ממה שהוא נותן,  הוא לוקח, מקבל ומרוויח.

כלל זה מקביל לאימרה של חכמינו: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית". כלומר, בעל הבית מעניק לעני פרוטה, ולעומתו מזכה העני את בעל הבית במידת הנדיבות, בהשבחה של מידות נפש מעולות ובשכר נצחי.

הצדקה מתוארת בפי הנביא כזריעה: "זרעו לכם לצדקה" (הושע י', י"ב). בביטוי זה מקופלת משמעות. כשם שהזריעה מצמיחה פי כמה וכמה מאשר הושקע בה, כך גם הצדקה עשויה להניב פירות רבים. הצדקה והחסד הם מהדברים הבולטים ביותר שהאדם אוכל את פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

לא ניתן לפגוש באיכר שיצטער על החיטים שזרע בקרקע והניבו יבול לתפארת. אף איכר בר דעת לא יאמר, שאלמלא אותה זריעה, יכול היה להיות עשיר יותר, כי היה בידו  שק חיטים נוסף...

במבט זה יש להביט גם על מתן הצדקה. אלמלא סאת הצדקה שזרע, לא היה הנותן מגיע לעולם לְמה שהגיע ולעולם לא היה קוצר רווחים כה נאים.