אנו מאמינים שהעולם מושגח ומפוקח ואין מקרה הקורה ללא השגחה ממרום. הבורא הוא הגוזר ומכריע מי יתרומם ומי יישפל, מי ייעני ומי ייעשר. הוא נתן לי משכורת מסודרת, משרה קבועה, והוא גם גזר ששכני יהיה קבצן המקושש עשרות אגורות מעוברים ושבים. מי אני ומה אני שאעז להתערב במהלכים השמימיים? מי התיר לי להתערב בגזירת שמים ולשנות את מה שנקצב מראש?

הבה נקשיב מה השיב רבי עקיבא לשואל הראשון שהציג טיעון זה:

שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא: אם אלוקיכם אוהב עניים, מפני מה אינו מפרנסם?!

אמר לו רבי עקיבא: כדי שנינצל אנו בהם (באמצעותם) מדינה של גיהנום.

השיב טורנוסרופוס: אדרבא, דווקא בשל הצדקה שלכם אתם ראויים לכאורה להיענש בגיהנום. כיצד מעזים אתם להתערב בתכניתו של הבורא?! הוא גוזר פרנסה לכל אחד. אם ירצה, ידאג לכלכל את מעוטי היכולת בדרכים משלו.

כדי להבהיר את עמדתו השתמש טורנוסרופוס במשל: משל למלך שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים, וציווה שלא להאכילו ולא להשקותו. אם יבוא מישהו ויגניב לאסיר מזון בסתר כדי להחיות את נפשו - האם לא יעורר בכך את חמתו של המלך?

הפריך רבי עקיבא את טענותיו מיניה וביה, והמשיל לו משל דומה, בשינוי קל:

משל למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים, וציווה שלא להאכילו ולא להשקותו. בא אחד וסיפק מזון בסתר לנסיך השבוי. בשמוע זאת המלך - האם לא יכיר לו טובה? (בבא בתרא י', ע"א).

ההבדל בין משלו של טורנוסרופוס להקבלה של רבי עקיבא נעוץ באבחנה - מהו היחס של ישראל כלפי הבורא יתברך - כעבדים או כבנים?

רבי עקיבא משתית הנחת יסוד: בנים אנו לד' אלוקינו. קרבתו של הקב"ה אלינו משולה לקרבת אב לילדיו.

מכאן גם נגזרת המסקנה בנושא הצדקה: הקב"ה אינו מתייחס אלינו כאל נתינים, כאל עבדים הנדרשים למלא פקודות יבשות, אלו שבמשפטם אין רחמים. העונשים שהוא מטיל על בניו בעת הצורך - תכליתם הטבה, מאחוריהם עומדת אהבה גדולה.

מסיבות כמוסות שקצרה דעתנו מלהשיגן, קוצב לפעמים הקב"ה לחלק מבניו את מחייתם בצמצום. הכול למען אושרם הנצחי. אמנם, כאב רחום הוא חומל על הבנים הסובלים וחפץ להקל עליהם גם את הקושי העכשווי. לשם כך קבע הקב"ה בתורה את מצוות הצדקה.

מי שיפתח את ידו לסייע לחלכאים ולנדכאים, לאלו השבויים בכלא העניות, יוכיח בכך את אהבתו ואת נאמנותו למלך, מלכו של עולם. הצדקה ממלאת את הרצון האלוקי להיטיב לכל בניו.

הצדקה אינה מתחילה בכיס, אלא בלב. מתוך אמונה זכה בהשגחת ד', מתוך ביטחון בהיר במי שזן ומכלכל לכול, ייקל על היהודי לחלוק בנדיבות את ממונו עם אחיו. האמונה מחייבת את הצדקה.

'מתקני העולם' לדורותיהם ראו בצדקה סעיף מיותר ומכביד, סעיף היוצר תלות של בני אדם בזולתם. הם עשו כל מאמץ להיפטר ממנה בשם אידיאולוגיות 'מקודשות'. בהיעדר אדני אמת של אמונה הם ניסו להקים לחברה עמודי תמך אחרים, תחליף לחסד ולצדקה.

ה"מתקנים" הראשונים היו אנשי סדום - מייסדי הקפיטליזם הראשון. בחוקת היסוד של "ועד ארבע ארצות" - סדום, עמורה, אדמה וצבויים - הם חקקו את משפט המחץ: "שלי - שלי, ושלך - שלך".

את האנוכיות המרושעת הם ניסו לנסח כשיטה: יהיה לכל אחד אשר לו, אל יבוא איש בתחומו של חברו, "בלי טובות". נגועים היו בחיידקי הרכושנות, עד שהעדיפו שלא ליהנות משל הזולת, ובלבד שלא יעלה על דעתו של הזולת להזדקק לרכוש שלהם. החזון נשמע מושלם: מבנה של חברה שלווה, ללא פרץ וללא צווחה. אילי ההון יושבים על משמני "ארץ שכולה משקה". למהגרים ולאורחים אין רשות כניסה - ומה רע?

אולם עוד לפני שהידרדרה סדום להתעללות בעניים ובאומללים, עוד לפני שעלתה זעקת השחיתות השמיימה, כבר חרצה המדיניות האנוכית את משפטם. ההתנערות העקרונית מכל מעשה חסד שללה מאנשי סדום ועמורה את זכות הקיום.

סדום גזרה על עצמה כליה כאשר סגרה על בריח את מוסדות הצדקה. עשנה היתמר לשמים והותיר אדמה חרוכה. אך האם הפיקה האנושות הכללית את הלקחים? אולי כן, אבל לא בכיוון הרצוי.

גלגולים אינספור עברו על החברה האנושית, הרודפת אחרי ה"צדק" בלי "צדקה". כאשר 'התפוצץ' רעיון הסוציאליזם לחללו של עולם, נדמה היה כי עתה נמצאה הנוסחה המנצחת. הסוציאליזם המתחסד הציג אנטי-תיזה של הקפיטליזם הסדומי. הוא דרש להשליט שוויון, למחוק פערים והבדלי מעמדות - "כיס אחד לכולנו".

קרל מרקס וחבריו ניסו, כביכול, להיות חכמים יותר מן הרצון האלוקי, שברא עניים ועשירים. הם גם ניסו, כביכול, להשלים 'קיפוח' בן אלפי שנים ולשחרר את השכבות החלשות מהתלות 'המעליבה' בגמילות חסדים. ברגל גאווה ואתאיסטית ובכפירה לשמה הם עקרו את הדת, וביחד איתה - את הצדקה.

את הנכסים הם הלאימו, שדדו כל הון פרטי. בממסדי השלטון חגגה השחיתות, ובפועל המשיכו האזרחים לעבוד קשה ולהזרים את רווחיהם ל'קופת המדינה'. הסוציאליזם ניסה לעקור סדרי בראשית בכוח הזרוע, אך כמה זמן הם שרדו על המפה?

עמוד תווך יחיד נותר על כנו. הגישה העתיקה של התורה תהיה לעולם קבילה ורלוונטית - צדקה לשם מצווה. צדקה הנובעת מאמונה.

היהודי מבין כי הצדקה אינה בחינה של ה"הכרח - לא יגונה". אין זו ברירת המחדל, כי אם מלכתחילה רצון הבורא. "לא יחדל אביון מקרב הארץ - על כן אנוכי מצווך לאמר פתוח תפתח את ידך" (דברים ט"ו, י"א-י"ב). "לי הכסף ולי הזהב" - הכול של הקב"ה, באוצרותיו יש די לכולם. בורא העולם יכול היה לברוא את כל יצוריו עשירים, אך בחכמתו ובחמלתו הוא יצר בחברה שכבות סוציו-אקונומיות שונות: נזקקים לצד אמידים, נצרכים לצד עשירים. זאת כדי ליצור שיתוף פעולה הדדי בין הצדדים, להפרות את אלו מאלו. "עולם חסד יבנה" - החסד הוא המלט המדביק נדבכים באנושות.

תמצית האמונה המחייבת צדקה, מבוטאת בפסוק מספר משלי (כ"ב, ב'): "עשיר ורש נפגשו - עושה כולם ד'". היהודי מאמין שהעושר אינו פרי חכמתו וחריצותו של האדם, אלא מתנת שמים. באותה מידה גם העני אינו בהכרח תוצאה של חוסר חוש מסחרי או נחשלות. גם מצבו הפיננסי הוא גזירה משמים.

הכסף המיותר בכספת של הגביר וה"אוברדרפט" הנצחי של הנזקק - יש להם ייעוד משותף. הקב"ה, הזן את העולם כולו בטובו, גזר בחכמתו שפרנסתו של פלוני תעבור דרך צינורו של אלמוני. מכיוון שכך, חולקים הגביר והקבצן, כביכול, ב"קופה משותפת". כאשר ייפגשו דרכיהם במשעולי החיים, כאשר יפשוט העני את ידו לנדבה, מוטלת על העשיר חובה מתבקשת - להעניק לו את המגיע לו ביושר.

אם יפתח העשיר את ידו בנדיבות מתוך אמונה במי שהעושר והנכסים שלו - אשריו. הנחיל הוא לעני חיי שעה, והוא עצמו נחל חיי עולם. אמנם, אם יתכחש, חלילה, לְמה שמחייבת אותו אמונתו, ויקפוץ את ידו מתוך הרגשת ריבונות על הממון - הסוף עלול להיות כואב. "עושה כולם ד'" - "מי שעשה את זה עני, יכול לעשותו עשיר, ומי שעשה את זה עשיר, יכול לעשותו עני" (ויקרא רבה ל"ד, ד'). הגביר והקבצן יחליפו תפקידים, הגלגל יתהפך, ושוב הם ימצאו את עצמם חולקים בקופה משותפת. מי שהפסיד - הפסיד...

הצדקה בישראל היא צדק, חיוב שנגזר מתוקף האמונה. אין היא עשייה פילנטרופית על בסיס התנדבותי, אלא דרישה של שורת הדין. אך עם היותה חובה, היא גם זכות נעלה. שכרה רב והוא מובטח ישירות מידיו של עוזר דלים.

האב הרחמן חומל על בניו העניים היושבים בבור השבי של הדחקות, וקרוב הוא אליהם בעת צרתם. לפיכך, הוא "מכיר טובה" למי שחונן את הסובלים ופועל כדי להיטיב להם את תנאי המאסר. הקב"ה בעצמו מתייצב לימין האביון וגומל ביד רחבה למי שמגונן עליו בשעותיו הקשות.

"מלווה ד' חונן דל" (משלי י"ט, י"ז) - אדם נותן פרוטה לעני, והקב"ה משלם לו תמורתה במטבע שמיימי: עושר, הצלחה, הצלה מפגעים, ביטוח חיים מפני הפסדים, והקרן קיימת לנצח.