הקולות שקידמו את פני בכניסתי להרצאה לא הטעו, הבנתי מיד שלא מדובר בחוג בית שגרתי של "ערכים". כתובת הבית ברעננה התבררה כנכונה, אך קולותיה של הנגינה הצורמת, ואווירת קלות הראש מסביב, גרמו לי לחשב את מסלולי מיד בכוון לאחור. בעלת הבית, שבשונה מכול הציבור זכתה לחזור בתשובה, הפצירה בי בכל זאת להישאר ולומר כמה מילים. הסתבר שנחגגת במקום מסיבת 'יום הולדת' רבתית, לבעלה, איש עסקים נודע, המציין 60 אביבים להיווסדו... נעתרתי, והחלטתי לעשות פרובוקציה. פתחתי בסיפור חיים המתאר תמונת מצב שונה במקצת מן האווירה הנוכחית. סיפרתי לקהל החוגגים אודות ספר מעניין שקראתי. הספר שעוסק בחקר התרבות האמריקאית, מקדיש חלק ניכר מפרקיו אודות בקשתם האחרונה של... נדונים למוות, מתוך מאה נידונים למוות שנחקרו באותה שנה ברחבי ארה"ב, שמונים ותשעה בקשו את אותה בקשה! ותנחשו מה?.... שמחתי לראות שהמשתתפים אכן מקשיבים: "אוכל" - קראו  כולם פה אחד... הם צדקו! ההבדל בין הנידונים היה בתפריט... כאן שאלתי בקול: "תאמרו לי אתם, זה לא נשמע לכם הזוי, כיצד ניתן לאכול את הסעודה האחרונה, או כיצד ניתן אפילו לחשוב על - אוכל, כשבאופק ה"כיסא החשמלי"?!"   

הציבור נע על מקומו בחוסר נוחות, המבטים התחלפו בין תמהון לזעם. אחד המשתתפים התנדב להתפרץ בשם כולם: "כבוד הרב, מה לשאלות האלו ולמסיבה שלנו?... גם אני עניתי לו בשאלה: "נו, ומה קשורה השמחה שלכם ליום ההולדת?! אם נהיה כנים עם עצמנו, יום הולדת הוא בעצם עוד שנה ל... סוף. כי בעצם מרגע שהאדם בא לעולם הוא מתחיל למות, לוויה עורכים לו בשעה שהפסיק למות!... יום ההולדת מציין שחברכם איבד שנה נוספת מחייו!... וכאן הגבהתי את קולי: יש לכם חבר שנחסרו לו כבר שישים שנות חיים, והוא, מה לעשות, ממשיך לצעוד לכוון הסוף, ובמקום להשתתף בצערו, לעודד ולתמוך, אתם אוכלים, שרים, שמחים, אתם לא מתביישים?!|

אווירת קלות הראש נעלמה כלא הייתה!... הזעם גבר, איש לא הבין מדוע באתי לקלקל את השמחה. כאן החלטתי להשיב את האווירה למקומה הנכון: "תראה", פניתי בדברי עידוד לחתן השמחה, "יום הולדת ביהדות הוא אכן יום שמח! אך זאת, רק אם יודעים שמהות האדם היא נשמתו - המצויה בשליחות בתוך גופו, תפקיד האדם לקדש את החומר - לחבר גוף לנשמה. וכשמגיע יומו, גופו שב לעפר ונשמתו הנצחית שׂמחה לשוב ליוצרה. אם זה המבט, בכל שנה האדם עולה ומתעלה, השליחות מתבצעת כראוי, אזי יום הולדת הוא יום שמח, שכן רוחניות היא דבר מצטבר. אך אדם שאינו מאמין בחיי הנצח, ומזהה עצמו בגוף חסר נשמה, גוף זה משנה לשנה הולך ונחלש, חומריות היא הלא דבר המתכלה, כך שמגיל מסוים יום ההולדת נהיה יותר ויותר עצוב. אז תחליטו אתם..." - סיימתי.  

טרם כניסתם של עם ישראל לארץ המובטחת, פונה הקב"ה אל העם: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ד' אלוקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו... וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום" (דברים י"א כ"ו) 

הדרכה זו נוגעת לעצם קיומנו הנצחי כיהודים כאן בעולם, וע"כ יש להתבונן בתכניה כדי להפנים את המסרים. המפרשים מקשים  מספר שאלות:

א. מה פשר הציווי: "ראה" וכי יש כאן משהו הנראה לעיין? 

ב. מדוע התורה חוזרת על הציווי: "היום" שלוש פעמים כשהמסר הוא לתמיד.

ג. מדוע נאמר: "ברכה וקללה" ולא בלשון: "שכר ועונש" ?

ד. מדוע הלשון בברכה הוא: "אשר" תשמעון, ובקללה נאמר הלשון: "אם" תשמעון?!

שאלות אלו מיישב בהרחבה בעל ה"נתיבות שלום" זי"ע במאמרו על פרשת "ראה", (מעובד ע"י כותב הדברים):  נאמר בספר הק' "יסוד העבודה" בשם האר"י הק' שמאז בריאת האדם הראשון והלאה, כל אדם הוא מיוחד במינו  ויש לו שליחות מיוחדת ותיקון מיוחד כאן בעולם, ומשום כך אין אדם אחד יכול לתקן את שחברו לא תיקן! מפני שרצה הקב"ה שדווקא הוא יעשה את המוטל עליו - לשם כך נשלח לעולם.  

על שליחות זו פותחת התורה בלשון: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", הציווי הוא על כלל השליחות המיוחדת של היהודי בעולמו ולכן לשון התורה מוסב על "ברכה וקללה" ולא על: "שכר ועונש" וזאת מפני שכאן עסקינן ב"מהות" ולא ב"תוצאות"! השליחות של היהודי בעולמו היא מהות הווייתו בעולם! וכאשר היהודי זוכה לבצע את שליחותו כראוי בזה העולם  אזי חייו הם ברכה! כי יש לו יעד בחייו, הוא מתקדם צעד אחר צעד, ובכל צעד הוא מבין שהוא בשליחות בעולם הניסיונות והתלאות. יש זמנים שב"ה הכול מסתדר, ויש זמנים שהוא נתקל  בקשיים ובניסיונות מורכבים, אך זאת אופייה של השליחות להתמודד ולהתקדם! וכשיש דרך ויעד, אז לכל רגע מהחיים יש משמעות. וזו הברכה - חיים עם טעם ומשמעות. כאשר אדם נמנע מביצוע שליחותו בעולם, חייו הם סבל ושעמום אחד גדול, מכיוון שהוא עובד ועמל בכל שבעים שנותיו בכיוון ההפוך! משל לאדם שהפליג בספינה לקצה העולם כדי להביא פרנסה לביתו, והנה, בהגיעו למקום, לאחר כל התלאות, מתבררת לו העובדה שאין שם פרנסה. עמלו היה לשווא, ולא רק זה, אלא שדווקא מתחת לביתו אותו עזב, נמצאת העבודה המתאימה לכישוריו... אחד כזה שלא זכה לבצע את שליחותו, גם רגעי ההנאות של חייו  אינם נחשבים לאחר מעשה. חיים ללא משמעות ודרך הם קללה אחת גדולה!

הקב"ה, שהוא הטוב והמיטיב, ברא את העולם כדי להעניק מטובו לברואים, ומזמין לו לאדם את התנאים המביאים אותו למלא שליחותו בעולם. כפי הנאמר: "ראה אנכי נותן לפניכם היום.... את הברכה "אשר" תשמעו" שביאורו: כל מה שהקב"ה נותן לפניכם, כל ההנהגה שד' מנהיג את האדם, וכל תנאי החיים שהאדם נתון בהם, הכול עשוי כדי שהיהודי יוכל למלא את השליחות שבעבורה ירד לעולם. וכיצד ידע האדם את סוד שליחותו בעולם?

התשובה נעוצה במילה: "ראה" - "אנכי נותן לפניכם היום". שיראה ויתבונן האדם בכישורים שניחון בהם  ובתנאים הסביבתיים הסובבים אותו, מתוכם הוא אמור לצמוח, לגדול, ולהתמודד בביטוי כוחותיו כאן בעולם. כוחות אלו נתנו לו לאדם במטרה שעל ידם יגשים את יעודו. וזהו הביאור במילים: "אשר - תשמעו" ולא "אם" תשמעו, דהיינו שהקב"ה נותן לאדם את כל התנאים שיאפשרו את מילוי  שליחותו בעולם! וכאשר האדם מרוצה  מתפקידו, ומשתמש עם אותם כוחות  בעולמו אז הוא יראה  את הברכה בעיניו.  אך "אם לא תשמעו" אם תציבו "תנאים" להצלחתכם הרוחניים, שרק "אם"... יהיה לנו כך וכך, אז ,כביכול, ננצל את כוחותינו... על זה נאמר: "והקללה אם לא תשמעו".

נקודה נוספת שבה האדם יוכל לדעת את תפקידו: " והנה צדיקי אמת אמרו שהאות לדעת מהו העניין שבעבורו ירד לעולם לתקנו, הוא הדבר שהיצר הרע מתגבר עליו ביותר, והוא נדרש לעיתים למסירות נפש כדי לגבור עליו  זהו סימן ואות שבעבור זה ירד לעולם! וזו השליחות שלו.

ועל כך שנאמר בפסוק "היום" שוב ושוב, הוא מבאר על פי המעשה ששאלו את הרבי מקוברין זי"ע מהו הדבר החשוב ביותר שצריך לעשות? ותשובתו הייתה: "מה שצריך לעשות 'כעת' זהו החשוב ביותר!" לכל מצווה יש את זמנה, כך לכל מעשה יש את זמנו באותו רגע נתון, אותו צריך היהודי לבצע מידית. ע"כ ממליצים בעלי החסידות את הציווי: "וצא הלחם בעמלק 'מחר'" המלחמה בקליפת עמלק היא ב-'מחר', בדחיינות, ההורסת כל חלקה טובה. ולכן מצווה התורה את היהודי: הרוצה להגיע למשהו בחיים, עליו לזכור דבר אחד בלבד: את "היום" את הרגע הקיים בלבד.

בסגנון זה התבטא רבינו נחמן מברסלב זי"ע: יהודי צריך להתעלם  משני ימים מחייו והם: "מחר ואתמול". כי כך דרכו של היצר הרע ברצותו למנוע את היהודי מלבצע את תפקידו היום, או בגלל האתמול - המבט על העבר העגום שבחייו, המעיד שהוא לא מסוגל לכלום... או המבט על המחר, מחר הוא יהיה יהודי טוב .

כפי שאמר אדם חכם: "חייה, ונצל כל יום כאילו זה יומך האחרון, יום אחד זה הרי יהיה נכון...".

ומסיים ה"נתיבות שלום" את דבריו הנפלאים: פרשת ראה - וראש חודש אלול שלובים זה בזה. יש כאן הכנה לקראת הימים הנשגבים העומדים לקראתנו: התורה קוראת ליהודי, ראה, בעוד ירח ימים אנכי נותן לפניכם "היום", את היום הקדוש - ראש השנה - "היום" הרת עולם, יום ד' הגדול והנורא קרב ובא, וצריכים להתכונן לקראתו. "את הברכה אשר תשמעו" הברכה היא - שתשמעו 'בלבבכם' את הקריאה הבוקעת מיום זה, היינו הקול הדופק הקורא אל נשמת יהודי: "עורו ישנים משנתכם" שזהו הרמז במצוות שופר בראש השנה. והרמז לתקיעת השופר מידי בוקר בחודש אלול, הקול נועד להרעיד את מיתרי לבבו של היהודי היַשֶן והרדום ששכח זה מזמן את תפקידו שליחותו וייעודו בעולמו. התעורר נא מאותם מחשבות, תירוצים, והתחמקויות המסיטים אותך מייעודך. קח את "היום" בשתי ידיך ונצל כל רגע מימי הרחמים והסליחות, עלה על המסלול היהודי עם כישוריך כוחותיך, מקומך ומעמדך. וכוון אותך לשליחות שהוטלה עליך בזה העולם.