במדינת ישראל  מעניקה ההצלחה ב"פסיכומטרי" את כרטיס הכניסה למוסדות ההשכלה הגבוהה. מבחן זה יותר משנועד לבחון את הידיעות המאוחסנות בתאיו האפורים של הנבחן, נועד הוא לבדוק את יכולותיו החשיבתיות. אם נשתמש בדוגמא מעולם המחשבים – יותר משבודקת התוכנה את המידע המאוחסן בכונן המחשב, בודקת היא את מצב הלוח ואת מהירות עיבוד הנתונים.

סביב מבחן זה התפתחה לאורך השנים תעשיה של מכוני הכשרה והכנה המבטיחים הצלחה מושלמת  ונבחנים רבים אכן נעזרים במכונים אלו כדי להגדיל את סיכויי הצלחתם. המבחן משתרע על פני כ – 200 דקות בלבד אך ההכנות אליו מתפרסות על פני זמן רב הרבה יותר. כל מי שחווה בחינה זו בעצמו זו יודע כי למתח המכוון המלווה את המבחן ולעמידה בו נודעת חשיבות מכרעת על תוצאותיו כמעט כמו לידע עצמו.

ובכן חברים... לא שאני מנסה להכין אתכם לפסיכומטרי, ממש לא. ואם לא הייתי חושש שתפסיקו לקרוא את מאמרי הייתי מגלה לכם כי מעולם לא עברתי אות... טוב לא חשוב... נעזוב זה. הסיבה לעיסוקי בנושא ממקום אחר היא באה וכדי להבהירה אשאל אתכם את השאלה הבאה – אולי מישהו מכם יודע להסביר מדוע הפסיכומטרי מסתכם ב 200 דקות בלבד? למה לא להאריך את המבחן למשהו כמו יומיים שלושה או אפילו שבוע? אה? אם כבר אז כבר, לא?. לא אל תיבהלו לי... אני לא מתכוון ברצינות רק ככה בשביל השאלה, אה? למה לא? מבחן כזה יהיה הרבה יותר אמין ומדוקדק ותוצאותיו תהיינה אמיתיות הרבה יותר לא? להתאמץ לאורך מאתיים דקות זה דבר אחד ולהחזיק ת'ראש שלושה ימים זה כבר סיפור אחר לגמרי.

התשובה פשוטה מאוד – "תפשת מרובה לא תפשת". אם ננסה להחזיק תחת לחץ את הנבחנים זמן כה ממושך הם יאבדו את יכולת החשיבה והריכוז, מערכת העצבים תקרוס והמבחן המהולל לא ישיג את מטרתו.

עכשיו מה תאמרו אם אספר לכם שאכן ישנו מבחן כזה? מה תעשו אם אומר כי הפסיכומטרי אינו המצאה של המאה ה – 20 ושגילו האמיתי של הפסיכומטרי המקורי הוא משהו כמו 3000 שנה, בטח תצחקו לא? ובכן אתם רשאים לצחוק אך המציאות מלמדת כי אכן כך.

פסיכומטרי רוחני

בפרשת ראה מתארת התורה בלשונה הקצרה את הפסיכומטרי הרוחני. למעשה המבחן מתחיל כבר בנסיון להבינה וזה נאמר:"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה:את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלוקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלוקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם".

במעמד זה מתאר משה רבינו בפני עם ישראל את האפשרויות העומדות בפני היחיד והכלל בקוים ברורים וקיצוניים. שתי דרכים פרושות בפני האדם - ברכה וקללה. שמירת המצוות תביא בעקבותיה ברכה והפכה קללה! אין דרך שלישית!. עכשיו אמרו נא לי אם אמת ונכון הדבר, האם יש להזהירנו על כך? מיהו זה האדם השוטה שיעזוב דרך חיים וברכה ויבקש לו דרך מות וקללה? זאת ועוד, באומרו "ראה" מבקש משה רבינו להדגיש כי כדי לעמוד על תורף דברי תורה אלו להתבוננות אנו צריכים. וכי מה לנו להתבונן והלא ברורים דבריו כתער המחודד? מצוות וברכה – עבירות וקללה, הלא כן?.

בעקבות ה"מפץ הגדול".

בבואם לתאר את הנפילה הרוחנית שהתרחשה לאחר חטאו של אדם הראשון מבארים חז"ל כי חטאו גרם לכאוס בין הטוב והרע. אם עד חטא זה היו הטוב והרע ניצבים זה לצד זה, לאחריו נתערבו הם זה בזה. וכך מתאר זאת רבי אברהם אזולאי זצוק"ל בספרו "חסד לאברהם":"כי בחטא אדם הראשון נתערבו מדות הטוב והרע, עד שבכל אחת יש חלק מהשנית, וזהו סוד "קלקול העולם". ע"כ.

כדי לבאר את דבריו נדרשים אנו להבין את ההבדלים המהותיים בין שני מצביו הרוחניים של אדם הראשון, בין מצבו לפני שחטא לזה שלאחריו.

כיום נוהגים באדם שני מיני בירורים – כלומר - אבחנות שכליות. האחד – היכולת להבחין בין אמת ושקר והשני – היכולת להבחין בין מתוק ומר. בירור האמת והשקר כולל בתוכו את היכולת להבחין בין טוב לרע, בין מציאות לדמיון, בין נכון ללא נכון ובין ראוי לשאינו ראוי. לעומתו בירור המתוק והמר מכיל את האבחנה בין המעשה המהנה למייסר או במילים אחרות-  בין תענוג לסבל.

וכך מתאר זאת בעל ה"סולם" זצ"ל בהקדמתו לספר "פנים מאירות ומסבירות:"וצריכים לדעת, טיב של ב’מיני הבירורים הנוהגים אצלנו: בירור הא’ - נקרא בירורי טוב ורע. בירור הב’, נקרא בירורי אמת ושקר. פירוש: שהשי”ת הטביע כח המברר בכל בריה, שפועל בה כל התועלת הנרצה, ומעמידה על שלימותה הנרצה, והנה בירור הא’ הוא כח הפועל גופני, שאופני פעולתו, ע”י הרגש מר ומתוק, שהוא ממאס ודוחה צורת המר, כי רע לו, ונאהב לו, ומקרב צורת המתוק, כי טוב לו: והנה כח הפועל הזה, די ומספיק, בדומם, צומח, וחי, שבהמציאות, שמעמידם על גמר שלימותם הנרצה: ונוסף עליהם מין האדם, שהטביע בו השי”ת כח פועל שכלי, שאופני פעולתו בבירור הב’ הנ”ל, שדוחה עניני שקר וריקות, במיאוס עד להקאה, ומקרב ענינים אמיתיים, וכל תועלת, באהבה גדולה: ובירור הזה, נק’ בירור אמת ושקר, ואינו נוהג זולת במין האדם כל אחד ואחד לפי שיעורו: ותדע, שכח הפועל הזה הב’, נברא והגיע להאדם, בסבת עטיו של הנחש, כי מצד היצירה, לא היה לו זולת כח הפועל הא’, מבירורי טוב ורע, שהיה די ומספיק לו לתועלתו בעת ההיא".

מרירות האמת ומתיקות השקר

מדבריו למדים אנו כי טרם  שחטא אדם הראשון נהג בו בירור אחד בלבד – המתוק והמר. וביאור הדבר - כשם שאנו מבחינים בלשוננו ובאופן טבעי בין מתוק למר ואין אנו בעלי בחירה בענין זה, כך נהג בירור זה באדם הראשון בעניניו הרוחניים. צווי האלוקים היה מתוק בעיניו ואילו החטא היה מעורר בו סלידה טבעית. שלימותו של אדם הראשון הביאתו לידי כך שהמתיקות והמרירות אותם הרגיש בחושיו תאמו להפליא את תחושותיו הרוחניות ובמילים אחרות – האני מאמין שלו השפיע על חושיו השפעה מוחלטת עד שהאמת היתה מתוקה בעיניו כדבש והשקר מר היה כלענה. במצב זה התמקם ה"טוב במחנה המתוק ואילו ה"רע" במחנה המר. כדי לחטוא ולעבור על ציווי הבורא נדרש האדם במצב זה להתגבר על טבעו.

בדיוק מסיבה זו טענה חוה בפני הנחש כי לא זו בלבד שאין היא מסוגלת לאכול מעץ הדעת אלא די בסלידה שתתעורר בה בנגיעה בו כדי לגרום למותה.

לאחר שחטא אדם הראשון נתערבו המתוק והמר בטוב וברע. אם עד לרגע זה היה הציווי האלוקי מתוק והפכו מר, מעתה אפשר שיהא הציווי האלוקי מר והפכו מתוק. בכך נעכר עולמו הרוחני של אדם הראשון ונתהפך טבעו. מעתה על אף שציווי הבורא נחשב בעיניו כאמת וכטוב אפשר שיהא מר ומאידך למרות שידע בבהירות כי המעבר על ציווי הבורא שקר הוא ורע אפשר שימצא בו עונג ושלווה. זהו סוד הנאמר כי "בחטא אדם הראשון נתערבו מידות הטוב והרע".

כדי לסייע לאדם הראשון בבירוריו העניק לו הקב"ה את היכולת לברר את האמת והשקר. מעתה גם אם העבירה טומנת בחובה מתיקות יכול האדם בסיוע האמת להתגבר עליה גם במחיר המרירות.

אמת לאניני הטעם

כאשר עומד משה בפני בני ישראל ומזהירם על הברכה והקללה יודע הוא כי פעמים ומתוק הוא טעם החטא על אף שקללה טמונה בחיקו. לעומתו אפשר שתשא הברכה בכנפיה מרירות רבה על אף שאמת היא. סכנה זו היא שהביאתו להדגיש בפני בני ישראל כי אין להסתפק בבירור המתוק והמר בעולם המצוות שהרי אפשר ותמתיק העבירה את חיצוניותה עד שתראה כברכה. לצורך כך יש להפעיל את עיני הדעת ולהתבונן ועל כן אמר "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". "ראה" – התבונן לעומקו של מעשה ואל תשת פניך לחיצוניותו.

הטוב והרע ערבו עצמם זה בזה עד שלא יימצא מעשה בעולמינו שלא יהא בו טוב ורע. השפעת עירוב זה חלחלה אף לעולמינו הרוחני עד שאפילו לימוד התורה עצמו אפשר שיביא בכנפיו חיים ואפשר ההפך. וכבר לימדונו חז"ל:"אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה".

גם אם זכה אדם ללמוד תורה ולקיים את מצוותיה עדיין אין הוא ניצול מן הבירור ואפשר שאותה תורה המביאתו לחיי העולם הבא תורידהו לבאר שחת. וכמאמרם ז"ל:"אין בין גן עדן לגהנום אלא כחוט השערה בלבד".

כל החיים פסיכומטרי

לאור הדברים מתבאר כי עבודתו של האדם אינו מסתכמת במעשיו, נדרש הוא להתבוננות חדה ומעמיקה בכל חוויה ומעשה. אין הוא רשאי להסתפק בכך כי מצוות הוא עושה, נדרש הוא לבדוק האם מ"גן עדן" נובעת פעולתו או שמא מן ה"גהנום", האם בכלל ברכה היא עשייתו או שמא מן הקללה היא באה. עבודה זו מתחילה עם עומדו על דעתו ואינה מסתיימת אלא בנשימתו האחרונה, זהו במבחן הפסיכומטרי הרוחני אותו נדרש האדם לעבור בימי חייו ויותר משמעשיו עומדים למבחן עומדת למבחן כוונתו.

כדי להצליח במבחן זה נדרש המועמד להיעזר במכוני ההכנה הפזורים לאורך ההיסטוריה הלא הם תלמידי החכמים עמלי התורה אשר סיגלו לעצמם את היכולת להתבונן בבריאה ובברואים מתוך ראייה תורנית בלא להתחשב כלל בנתונים החומריים ההופכים את האמת למר ואת השקר למתוק. לכך כוונו חז"ל באומרם:"ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור".  תלמידי חכמים אלו יודעים הם לרדת לעומקו של מעשה ולעומקה של כוונה ועל כן החבירה אליהם מאצילה מחכמתם על המסתופפים בצילם.

מעשה אחד ושתי תוצאות

כאשר נפטר אביו של אחד מבכירי התלמידים בישיבת "כנסת ישראל" שבחברון עיה"ק הגיע ראש הישיבה ה"סבא" רבי נתן צבי פינקל זצ"ל אל ביתו כדי לנחמו. במהלך שיחתם הביע הבחור בפני הסבא את צערו על שבמשך שמונה שנות שהותו במחיצתו לא זכה לכך שישוחח עימו זאת על אף שעמל הוא בתורה מבוקר עד לילה  ומנגד עם בחור אחר שהיה מבלה את זמנו במקומות מפוקפקים נהג ה"סבא" לשוחח ארוכות ולעיתים תכופות ביותר. – "האם כדי שהרב ידבר עימי צריך אבי ז"ל להפטר מן העולם?" – שאל הבחור בצער.

וכך השיב לו ה"סבא" הגדול – "ראה בני, בחור זה עימו נוהג אני לשוחח לא היה מחוייב היה להגיע לישיבתי, מרצונו החופשי בא, ללמדך שחשקה נפשו בתורה. אלא מאי? פוחז עליו יצרו ומבקש לטורדו מן העולם. ובכן בני - מתוקף תפקידי מחוייב אני לסייע בעדו ובשיחותינו נותן אני בידיו כלים בהם ישתמש כאשר יבקש יצרו להכשילו. אתה בני בחור ירא שמיים הנך, אינך זקוק לשיחותי כדי להתגבר על יצרך, אם אשוחח עמך תתגבר בך הגאוה וישיאך יצרך.  אין אני נוהג לסייע ליצרם של תלמידי! להלחם בו אני מאמנם ומחנכם.

ועמוקים הדברים מאוד מאוד.

התבוננותו של ה"סבא" בכל פרט ופרט ממעשיו מורה על גדלותו והבנתו כי אפשר שלמעשה זהה ישנם סיבות הפוכות. בעוד עם בחור אחד תחזק שיחתו את הטוב בשני תחזק היא את הרע.  כדי להגיע ליכולת רוחנית זו ל"ראיה" האדם צריך. ועל כן כאשר מעמיד משה בפני בני ישראל את הברכה והקללה מקדים הוא את הראיה לאזהרה.

ההבדל המהותי בין הפסיכומטרי החומרי לרוחני הוא שבעוד החומרי מעניק לו את כרטיס הכניסה לעולם ההשכלה מעניק לו זה הרוחני את כרטיס הכניסה לעולם הרוח הנצחי ואינסופי.

שבת שלום