אמונה וביטחון באלוקים הם אחים תאומים. מי שמאמין שהבורא הוא כל יכול, ושהוא גם מנווט את צעדינו ומשגיח עלינו ללא הרף, לבו סמוך ובטוח שהאלוקים שומר את צעדיו. הידיעה הברורה שמה שקורה לאדם, הן לטוב והן למוטב, נגזר על ידי הבורא שכולו רחמים, וכל מגמתו היא להיטיב לבריות, מעניקות לאדם רוגע ושמחת נפש.

המקום שבו זקוק אדם יותר מכל למידת הביטחון, הוא שדה הקרב. שם ממחישה התורה את החובה לבטוח באלוקים (דברים כ', א'): "כי תצא למלחמה על אויביך, וראית סוס ורכב, עם רב ממך, לא תירא מהם; כי ה' אלוקיך עמך".

במקומות רבים בתורה מופיע הציווי שלא לפחוד מעמי כנען. וכך נאמר (דברים ז', י"ז-י"ח): "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם". התורה אינה מתעלמת  מהעוצמה הצבאית של עמים אלו ומיכולתם להזיק, כאמור (שם ט', א'-ב'): "גוים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים. עם גדול ורם בני ענקים, אשר אתה ידעת... מי יתייצב לפני בני ענק". אולם למרות מציאות מפחידה זו מצווה התורה לא להתיירא מפניהם.

לנוכח דברים אלו נשאלת השאלה: כיצד ניתן להתגבר על מורא העלול להתגנב ללב במצבים כה קשים ומסוכנים? והרי התגובה האנושית הטבעית למראה העוצמה הרבה המתוארת  היא תחושת פחד. כיצד אם כן, מצווה התורה שלא להתיירא מהם?

שאלה עקרונית זו אינה רק נחלת העבר, היא עשויה להיות אקטואלית בכל עת ובכל שעה. מלחמות ומאבקים ניצבים בפני היהודים בכל דור ודור. בכל התקופות עולה מספרם של אומות העולם על זה של העם היהודי עשרות מונים.  גם עוצמתם הפיסית של האומות הינה גדולה לאין ערוך מזו של ישראל. גם כוונותיהם של אותן אומות ביחס לעם ישראל הן ברורות ואינן בגדר סוד. רצונן ש"לא יזכר שם ישראל עוד"! לנוכח כל זאת עולה וניצבת השאלה הגדולה שנשאלה ע"י הנביא (עמוס ז', ב'): "מי יקום יעקב, כי קטון הוא?" ועמה נשאלת גם שאלתנו: כיצד אפשר שלא להתיירא במצב זה?

אכן, אין אפשרות למנוע השתלטות רגשות פחד על ידי ציווי שלא לפחוד. רק כאשר ימלאו את ליבו ואת הכרתו של האדם אמיתות איתנות של "אומר לה' מחסי ומצודתי... אבטח בו" (תהילים צ''א), לא ייוותר מקום למורא ולפחד לשכון בליבו. ואמנם, כאשר מצווה התורה שלא להתיירא, היא מוסיפה נימוק עקרוני האמור לגרש כל רגש של פחד. כאשר ניסו המרגלים להניא את לב העם מלהמשיך את מסעו לארץ ישראל, וניסו ליירא אותם בתאורים  על אנשי הארץ  כבני ענק  היושבים בערים בצורות, אמר להם משה (דברים א', כ"ט-ל'): "לא תערצון ולא תיראון מהם, ה' אלוקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם". ההכרה הברורה שהקב"ה הוא התומך בנו, מגרשת מן הלב כל צל של מורא ופחד.

האמונה בה' והביטחון בישועתו חופפות על הלוחם בשדה הקרב, וכן נאמר (תהילים, כ"ז, ג'): "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", האדם ביודעו שה' ניצב לימינו, אין הוא פוחד מבני אדם המבקשים את רעתו. כאשר הלב מלא באמונה ובביטחון בה', הפחד מגורש משם מאליו.

זאת ועוד, התורה אינה דורשת מהחייל להאמין שלא יפלו חללים במלחמה. התורה עצמה מעידה שקיימת אפשרות שחיילים יהרגו במלחמה. שהרי לפני שיוצאים למלחמה, יוצאת ההכרזה: "מי האיש אשר בנה בית חדש... ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה". אם כן, נשאלת השאלה: וכי הפחד מפני האויב אינו מוצדק?

את התשובה נוכל למצוא בפסוק שהוזכר, אם נדייק בו היטב: "וראית סוס ורכב, עם רב ממך". מה גורם לפחד? עצם הסכנה אינה מפחידה כל כך. גם הנתון היבש שבכל מלחמה נהרגים אנשים, אין בכוחו להרתיע. הפחד עולה כשמתבוננים באויב, בנשק העומד לרשותו, ובמה שנשק זה עלול לעולל. ככל שכלי הנשק שברשות האויב משוכללים יותר, מדוייקים יותר ונוראים יותר, עולה גם מידת הפחד של הצד שכנגד.

כאן טמונה נקודת חוסר הבטחון: טבעו של אדם שהוא מתפעל מאימתם של כלי נשק, כאילו הם המאיימים עליו, אך יש לדעת שזוהי אחיזת עיניים. שכלי הנשק אינם אלא כלים בידי האלוקים. חייבים אנו לשנן לעצמנו, שאין כל משקל ליכולתם של פצצות ושל טילים, אלא "ה' איש מלחמה" - הבורא הוא המפעיל את כלי הנשק. בודאי קיימת אפשרות שחייל יהרג, אך אין הדבר קשור לשום "מאזן אסטרטגי". כשם שהחייל יכול לההרג באמצעות הנשק המשוכלל, כך הוא יכול להפגע על ידי כדור תועה. שניהם אינם אלא חיציו של ה'.

התורה לא אסרה עלינו את הפחד עצמו. פחד הוא תוצאה טבעית של מצב מלחמה, ואין אנו חייבים לטמון את ראשנו בחול, ולהתעלם מן הסכנה שאנו עלולים להיפגע ממנה בצורה זו או אחרת. התורה אסרה את הפחד הנובע מן האימה שמטילים עלינו עליונותו הצבאית ואמצעי הלחימה של האוייב. עבורנו הם כאילו אינם קיימים, אם רק נראה ונרגיש את האמת, ש"אין הנחש ממית, אלא החטא ממית".

דברים אלו שרירים וקיימים בכל עת ובכל שעה. פחדים קיימים לאו דוקא במלחמה. קיימים גם פחדים בתחומים אחרים, בנושאי פרנסה, בהתמודדות עם החברה ועוד, בכל אלו, אם נזכור תמיד שה' נמצא איתנו, הוא המוביל את דרכנו והוא המסייע לנו, באופן זה נוכל לעמוד במשברים.