רדיפת הכבוד היא אחד היצרים החזקים השולטים בתוככי האדם. גם אנשי מעלה נפגעים מיצר זה.

אנשים מוכנים להקדיש ממון וזמן עבור הכבוד. הם מוכנים אפילו... להתבזות בצורה מבישה, ובלבד שישיגו כמה פירורי כבוד... חכמינו אמרו כי: "הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו", משמעות הדברים היא שאלמלא רדף האדם אחר הכבוד, הוא היה משיגו, אלא שעצם הרדיפה היא המרחיקה אותו ממנו.

חכמינו קבעו שיש לברוח מן הכבוד כמטחווי קשת, כי הלוקה במחלה זו מצוי ברמת סיכון גבוהה במיוחד. גם הסיכוי להחלים ממנה קלוש.

אף פעם לא בא האדם אל סיפוקו בתחום זה. ככל שיקבל יותר כבוד, ישאף לתוספת כפולה. כמו המכור ליין, שלעולם אינו רווה, ודרישותיו לטיפה המרה גוברות והולכות.

לנוכח העובדה שיצר הכבוד אינו מגיע לעולם לכלל סיפוק, הופך האדם רודף הכבוד למתוסכל עד דכא. על כך שנינו (אבות ד', כ"ז): "הקנאה, התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". הרעב לכבוד והרדיפה אחריו עלולים להשחית את האדם מבחינה נפשית ובריאותיות, עד שיתקצרו ימיו, חלילה.

הדברים אמורים בבקשת הכבוד שהאדם מבקש לעצמו, אולם ביחס לזולת היחס הוא הפוך. לא זו בלבד שמתן כבוד לזולת אינו שלילי, אלא שהענקת כבוד לזולת הינה חובה.

האדם אינו מופקד על תיקון מידותיו של הזולת. אדרבה, על האדם להיות רגיש לחולשותיו של רעהו, ועם כל הבקורת כלפי מי שלוקה בחולשות אלו, חובתנו לסייע לו ולהמציא לו את צרכיו. תפקיד האדם לגרום לסיפוק הזולת, ולא להתחמק מעזרה בנימוק שבכך הוא גורם להשחתת מידותיו של פלוני. אם פלוני רעב, יש לספק לו מזון, ולא לחנכו להסתפקות בפת במלח ומים במשורה, וכך גם אם פלוני רעב לכבוד, יש להמציא לו אותו.

יחס כפול זה מובע לא אחת בדברי חכמינו. בעוד שביחס האדם לעצמו הודיעו חכמינו כי הכבוד עלול להביא את האדם לעברי פי פחת, ביחס לרעהו שנינו (ברכות כ"ח, ב'): "היזהרו בכבוד חבריכם, ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא".

על חובת מתן הכבוד לכל אדם נאמר במשנה (אבות ד', א'): "איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל א', ב', ל'): 'כי מכבדי אכבד, ובוזי יקלו'".

מפסוק זה אנו לומדים שהחובה לכבד את הבריות, יסודה בהכרה שהם בריותיו של הקב"ה, ומכח הכרה זו הם ראויים להערכה ולכבוד מרביים. זאת ועוד, בכבוד שחולק האדם לבריותיו של הקב"ה, הוא מכבד בעקיפין את הבורא שבראם.

מכיון שמקור חובת הכיבוד מבוסס על עובדת היות כל הבריות יצירי כפיו של הקב"ה, מובן מאליו שחובה זו אינה מוגבלת דווקא כלפי נכבדי עם, עשירים או בני מעמד מסויים. כל הבריות נבראו בצלם אלוקים, וחובה לכבדם, כראוי לצלמו של המלך.

חז"ל הפליגו בגודל הזהירות שיש להיזהר מכל שמץ של זלזול בכבוד הזולת. הם אמרו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" (בבא מציעא נ"ט, א').

נשאלת השאלה, מנין נובעת חובה זו לכבד כל אדם? יתר על כן, מאחר שנתבאר כי רדיפת הכבוד מידה מגונה היא, מדוע נצטווינו כלפי הזולת, לחלוק לו כבוד?

על האדם ללמוד מדרכי בוראו. על הקב"ה נאמר שעיטר את האדם בכבוד ובהדר. כל אחד חייב ללמוד מכך, שעליו לכבד את זולתו בכל אופני הכיבוד האפשריים.

לא זו בלבד שיש לכבד את הזולת ואסור לביישו כאשר הוא חוטא, אלא שאסור גם להביא למצב שבו הלה יתבזה או שייפלו פניו. אדם שחטא, יקבל לבטח את גמולו משמים, אולם לאיש אין רשות להשתתף במתן עונש זה.

ניתן ללמוד זאת ממידותיו של הקב"ה. כשאדם הראשון חטא בחטא הראשון עלי אדמות, לא נתגלה הקב"ה אליו ולחוה אשתו, עד שתפרו להם חגורות מעלי התאנה, זאת כדי לא לגרום להם בושה מיותרת, כך עולה מן הכתובים. בתחילה נאמר (בראשית ג', ז'): "ויעשו להם חגורות" ורק לאחר מכן נאמר (שם ח'): "וישמעו את קול ה' אלוקים". על האדם ללכת בדרכי קונו, ולא לנסות לתפוס את החוטא בקלקלתו.

בספרי הקדמונים מובא: איזו היא רציחה שאינה ניכרת לעינים, והעונש שלה גדול מאד? זוהי הבושה. לעיני אדם נראה שפגיעה זו היא קלה, אולם בשמים מתייחסים אליה במלוא החומרה.

בתחום זה דרושות התבוננות ותשומת לב כדי לא לפגוע ולא לבייש את הזולת, אלא להחשיבו ולייקר את דמותו.

לא רק בכבוד אדם חי מדובר, אלא אפילו בכבודו של המת. על יחס הכבוד למת נצטווינו בהקשר ל"איש שהיה בו חטא משפט מוות", והומת בבית הדין. גם עליו אמרה תורה: "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כ"א, כ"ג). עלינו לכבד גם נפטר, גם אם הורשע בבית דין ולא לגרום לו, חלילה, לבזיון מיותר.

כבוד המת אינו אלא אחד הסניפים של כבוד האדם הנברא בצלם, אלא שמתוך הרגישות הרבה שאנו מורגלים בכבוד המת, עלינו להפיק לקח גם לכבוד החיים. ככל שנרבה להחשיב את בני האדם ולכבדם, ישתנה עולמנו לטובה. יהיה זה עולם שבו הכל יכבדו את כולם, ובאותה שעה ישתנו כל אורחותיו לטובה.