ישבתי מולו במשרדו המרווח. בארון הספרים שניצב מאחוריו, נחו ספרי פילוסופיה והיסטוריה של גדולי יוון ורומא. ספרי יהדות לא מצאתי שם. הוא מנהל של בית ספר תיכון עברי, שבו לומדים למעלה מאלפיים תלמידים.

"לא נולדתי מנהל", פתח איש שיחי את דבריו, "את מיטב שנותי תרמתי לביטחונה של מדינת ישראל. במהלכן זכיתי לאייש עמדות פיקוד בכירות במערכת הביטחון. במשך שנות שירותי הצבאי הרהרתי רבות בעתידה האנושי של מדינת ישראל. אט אט חלחלה בי התחושה כי חוסנה של מדינת ישראל אינו נובע מעצמתה הביטחונית בלבד. שימורו של החוסן הלאומי מותנה בחינוכו של דור ההמשך. החינוך חשוב לא פחות מהביטחון.

לאחר גמר השירות הביטחוני הובילה אותי מסקנה זו להצטרף אל מערכת החינוך הישראלית. עם כניסתי לתפקידי כמנהל התיכון, הצבתי לעצמי שני יעדים. האחד – להכפיל את מספרם של תלמידי הזכאים לתעודת בגרות. השני – להנחיל לתלמידי את הערכים שגדלתי וחונכתי עליהם. מטרתי הראשונה הושגה במלואה. תוצאות מבחני הבגרות של תלמידי בשנה האחרונה עלו על כל ציפיותי. בנוגע למטרתי השנייה, אין לי אלא להודות בכישלוני המוחלט. לא הצלחתי להנחיל לתלמידי את הערכים החשובים שחונכתי עליהם.

אתה צריך להבין, מצב הנוער כיום אינו פשוט כלל וכלל. ההתפרקות הערכית נותנת את אותותיה בכל פינה. לצערי, כמנהל, אין בידי כלים כדי להתמודד עם מצב זה. לשם כך בקשתי להיפגש אתך".

ישבתי מולו ושתקתי. מעולם לא עסקתי בחינוך, ועתה אני מתבקש לסייע למנהל בכיר, עתיר זכויות ביטחוניות וחינוכיות לחנך את תלמידיו. מה אומר לו? שאין לי ידע בחינוך? שגם אני מטופל בילדים? שסבתי ע"ה נהגה לומר ש"מי שיש לו ילדים, שלא ידבר על הילדים של השכנים"?

הנוער של היום

ובכן, זו לא הפעם הראשונה שאני שומע כי "החומר האנושי" בימינו אינו מה שהיה פעם. זה כמה שנים אני נאלץ לשמוע כיצד מוציאים את דיבת נערינו רעה. כמעט בכל מקום ניתן לשמוע ש"היום מסוכן להגיד מילה לילד ברחוב". אני מוכרח להודות, אינני שותף לקביעות אלו, ממש לא.

לעניות דעתי, הנוער הישראלי בימינו אינו נופל ברמתו הלימודית והערכית מן הנוער שהגיש לו את המדינה "על מגש של כסף". גם המורים כיום אינם מפגרים בידיעותיהם ממורי ומורות ישראל לדורותיהם. אם בכל זאת קיים הבדל כלשהו ביניהם, הוא אינו מצוי ב"חומר האנושי", אלא דווקא בצד הערכי.

פרשת "בן סורר ומורה" עוסקת בנער מתבגר, הגונב מאביו ומאמו את כספם וממלא את בטנו בבשר וביין. אין ספק כי נער זה, המתהולל בחינגאות ברביקיו ויין, מן הסתם אינו נמנה עם צדיקי הדור. עם זאת, המרחק בין מעשיו לבין עונש המוות, גדול הוא. חז"ל מבהירים כי עונש המוות שהטילה התורה, "על שם סופו" הוא בא. עתיד הוא לעלות במעלות הפשע ולהטיל את אימתו על הבריות, ועל כן "ימות זכאי ואל ימות חייב".

רגע... רגע אחד... לפני שאתם קובעים ש"צריך לבצע רפורמות בתורת ישראל" וש"הגיע הזמן לעדכונים", צאו ובדקו כמה נערים הוצאו להורג בעוון היותם "סוררים ומורים"? ובכן, למרבית הפלא... אף לא אחד. הא כיצד?

גם אם נטפח לעצמנו על השכם כראוי לבני "עם הספר", וגם אם נזעק ובצדק ש"הצבא הישראלי הינו המוסרי ביותר בעולם"... הרי תסכימו שהעם היהודי הצמיח לאורך השנים גם אי אלו נערים שלא הפכו לחתני התנ"ך העולמיים. ואם כן, כיצד קרה שמעולם לא הוצא להורג ולו נער אחד בעוון היותו "בן סורר ומורה"? התשובה לכך היא כי התנאים ההלכתיים הדרושים כדי להפוך נער עבריין ל"בן סורר ומורה", רבים ומורכבים כל כך, עד שאין אפשרות להיווצרותם. אם כן, מדוע מצווה התורה על מצוות בלתי אפשריות? עונה רבי עקיבא שמצווה זו לא נכתבה אלא כדי ללמדנו אורחות חינוך.

בפרשת 'כי תצא' סדורות שלוש פרשיות זו אחר זו. הראשונה עוסקת בלוחם הנכנע ליצריו בשדה הקרב ולוקח בשבי 'אשת יפת תואר' כדי לשאתה. הפרשה השנייה עוסקת באדם הנשוי לשתי נשים, האחת אהובה והשנייה שנואה. השלישית עוסקת ב"בן סורר ומורה". שלוש פרשיות אלו- באדם אחד הן נוהגות, ולמה נכתבו בסדר זה? ללמדך כי: "אם נשאה, סופו לשונאה... ולהוליד ממנה בן סורר ומורה!"

חטא החיצוניות

אדם הנושא אשה בגלל יופייה, סופו שתהפוך תאוותו לשנאה. התורה גם מציינת כי לאשה השנואה ייוולד בן סורר ומורה. ילד הנולד לאב השבוי בידי יצריו ולאם שנואה, המבכה את בית הוריה, אינו גדל בסביבה חינוכית ראויה. הדוגמא של אביו מולידו מחנכתו כי האדם אינו אלא עבד ליצריו.

ילד זה אינו אשם במצבו. הוריו גידלוהו בבית שבו משמשות בערבוביה תרבויות שונות. אביו הביא מבית הוריו את מסורת היהדות, המעורבת בתאוותו היצרית, והיא הביאה עימה כנדוניה את תרבות הוריה הנכרים. ואף שנתגיירה, קשה עליה פרידתם, שהרי בעל כורחה נלקחה. ומה יעשה הבן ולא יחטא?

זוהי כוונת חכמינו באומרם: "אם לא היתה אמו שווה לאביו בקול, במראה ובקומה, אינו נעשה בן סורר ומורה". כאשר הקול החינוכי של ההורים אינו זהה, בעת בה ערכי האב שונים מערכי האם, אין הם מסוגלים לדרוש מילדיהם שיתחנכו לאור ערכיהם.

כאשר מראיהם-מעשיהם של ההורים שונים מהערכים שעליהם מחנכים הם את בני ביתם, אין הם מסוגלים להקנות את ערכיהם ליוצאי חלציהם.

שווים "בקומה" - קומתם הרוחנית השווה של ההורים הינה תנאי הכרחי להצלחה בחינוך. כאשר קיים הבדל בין מדרגתו הרוחנית של האב לזו של האם, יפגע הדבר בילד.

הורים המבקשים להצליח בחינוך ילדיהם, נדרשים שיהיה להם "קול" חינוכי אחיד, מעשים התואמים את ערכיהם החינוכיים וקומה רוחנית שווה. העדר אחד מן הפרטים, מטיל את האחריות החינוכית על ההורים, ומשום כך אין בנם נעשה בן סורר ומורה.

האחריות להצלחת החינוך מוטלת על כתפי ההורים בלבד, ואין לנו יכולת להאשים את הילדים בחוסר ההצלחה, אלא אם כן הונח לפניהם המצע החינוכי המאפשר את התפתחותם הבריאה.

כאשר תלמידים נכשלים בבחינות הבגרות, מוטחת מערכת החינוך אל עמוד הקלון הציבורי, וראשיה נאלצים להתפתל בראיונות תקשורתיים כדי להנפיק הסברים. לעומת זאת, כאשר נערים פורקים מעליהם ערכי יסוד ומאיימים על שלום החברה, אין הוריהם מוזמנים לבית המשפט ואין הם נדרשים לענות על הטענה: "ראו גידולים שגידלתם", מדוע? האם אין בכך צביעות?

כך מצליחים בחינוך

כשישבתי מול המנהל, ביקשתי לומר לו כי הצוות החינוכי הכפוף לו, יצליח להקנות ערכים רק כאשר קולם של המורים יהיה "שווה", ולא יסתרו אלו את אלו. רק כאשר חייהם הפרטיים של המורים יותאמו לערכים, שהם מבקשים להנחיל לתלמידיהם, וכן... כן... רק כאשר קומתם הרוחנית של מורי ישראל תשדר עצמה, רק אז נוכל להנחיל לנערים את ערכינו הנעלים.

כשסיימתי להציג את משנתי החינוכית, ביקש ממני המנהל להקדיש מזמני ולהרצות בפני תלמידיו. לאחר שהבעתי את הסכמתי, הוא הדגיש כי כדי שיתאפשר הדבר הוא צריך את הסכמת ועד המורים, ועד ההורים, ועדת האתיקה, וכן את הסכמת ועד התלמידים. כן... שמעתם היטב... כדי להרצות בפני תלמידיו נדרש אני להבחן בפניהם ולקבל את הסכמתם. ובכן... לאחר שבוע התכנסה הוועדה המורכבת ממכובדים אלו, והוזמנתי להרצות בפניהם הרצאה לדוגמא.

לא עברתי את המבחן...