בשנת 1343 הפליגה קבוצת סוחרים איטלקיים מסין לאירופה, כשבבטן אונייתם סחורות יקרות של בדי משי ופרוות משובחות. באמצע הדרך התקיפו אותם שודדי ים טטרים שחמדו את סחורתם. האיטלקים נמלטו עם סחורתם לעבר חצי אי, שם התבצרו בעיר קטנה בשם קאפה.

השודדים הטטרים לא נואשו, והטילו מצור על העיר, בתקווה להשיג את הסחורות היקרות. שלש שנים נמשך המצור, עד שכמה מהטטרים החלו למות ממחלה מסתורית שכונתה: "דֶבר החבורות".

במקום ההפגזה הקבועה של אבני בליסטראות אל מעבר לחומות, החלו הטטרים להמטיר את גופות חבריהם המתים. במעשה וולגארי זה הם לא רק התגרו בנצורים האומללים, אלא גם חוללו את המגיפה הנוראה ביותר שידעה האנושות בכל תולדותיה!

תוך זמן קצר החלו האיטלקים הנצורים למות כמו זבובים, בזה אחר זה. הנותרים ברחו כל עוד נשמתם באפם, והפליגו במהירות אל עבר מדינות מוצאם. אלו ששרדו את המסע הימי, הדביקו במהירות מסחררת את כל הסובבים אותם.

בשנת 1348 פשט "המוות השחור" בכל רחבי אירופה. המגיפה הכתה ללא רחם במשך 8 השנים הבאות. כל אדם שניסה להימלט ממנה, גרם לתפוצתה במקומות נוספים. כ-25 מיליון(!) בני אדם מצאו את מותם במגיפה הנוראה.

ההמון הנבער לא ידע במה לכלות את זעמו. כמה מהם הבחינו שבקרב אוכלוסיית היהודים, המחלה כמעט לא פגעה. עד מהרה הואשמו היהודים שהם אחראים לאסון הנורא, על ידי הרעלת בארות המים. בעקבות חשדות אלו פרצו פרעות נוראות שבהן מצאו את מותם היהודים "מרעילי הבארות".

לפני שננסה להבין מהו סודם של היהודים, עלינו להבין מדוע האוכלוסייה הכללית נפגעה מהמגיפה באופן כה קשה.

בקרב בני אירופה לא הייתה מודעות לכללים הבסיסיים ביותר של היגיינה. בנוסף, התנאים בהם התגוררו בני המעמד הנמוך, היו קשים מאד. 30 משפחות פועלים הצטופפו יחד במבנה, בו היה חדר שירותים אחד. בור השופכין היה עולה על גדותיו, ומפעם לפעם היה מציף את הרחוב או את המרתף. גם בני המעמד הגבוה לא הקפידו על כללי היגיינה, לא שטפו ידיים לפני הכנת אוכל, ולא דאגו לניקיון הכלים בהם אכסנו את מזונם.

זו היתה צורת החיים על פיה התנהלה אוכלוסיית העולם "הנאורה" של ימי הביניים. מול כל אלו, חיו היהודים תוך שמירה של ניקיון והיגיינה סביבתית, דבר שהגן על רובם מפני ההידבקות במחלות הנוראות שהקיפו אותם מכל עבר.

מי גילה ליהודים את סוד התברואה והניקיון, בתוך עולם נבער? מדוע הם שמרו על הכללים הללו? התשובה לכל אלו מפתיעה: הכללים הללו נובעים מחוקי ההיגיינה המחמירים של התורה!

עיון בהלכות הקשורות לניקיון האישי והסביבתי, המובאות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, משאיר את החוקרים נדהמים: כיצד בתקופה פרימיטיבית צמח עם שכללי היסוד שלו הם סדר מופתי וניקיון מוחלט?

בתורה מודגשת החשיבות הרבה בכל הנוגע לניקיון האישי והציבורי. גם בתקופה בה אוכלוסיית העולם הייתה שקועה בעבודות אלילים, שחלקן כללו אלמנטים מזוהמים (בעל פעור וכדומה), ללא מושג אודות תנאי תברואה והגיינה, התורה הקפידה על כללים תברואתיים וציוותה לשמור עליהם אפילו בזמן מלחמה (דברים כ"ג, י'-ט"ו): "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע... ויד תהיה לך מחוץ למחנה, ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזֵנֵך, והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתיך...והיה מחניך קדוש".

התורה מצווה: א) להכין מקום מיוחד עבור שירותים, ב) השירותים צריכים להיות מחוץ למחנה, ג) להכין כלים סניטאריים מתאימים, ד) לדאוג לכסות היטב את הלכלוך, כדי לשמור על הניקיון הסביבתי.

מתוך דברי חכמינו, המובאים בתלמוד, ניכר עד כמה הם נזהרו בתחום הניקיון האישי. נביא דוגמאות:

רבן גמליאל ובנו רבי שמעון שיבחו את בני המזרח על כך שהם לא נושקים מפה לפה, אלא הם מנשקים את גב היד (ברכות ח', ב').

במסכת דרך ארץ מובא: "לא ישתה אדם מן הכוס וייתן לחברו, מפני סכנת נפשות". בצוואת רבי אליעזר הגדול מוסבר הטעם: "שמא יש לו חולי בגופו, ויצא מפיו לאותו שיור ויחלה גם חברו" (ט"ז או"ח סי' ק"ע ס"ק ח').

עוד מובא שם: "לא ישוך אדם מפרוסה ויחזירנה לתוך הקערה, וכן לא ישוך אדם פרוסה ויתננה לחברו".

מדוגמאות אלו אנו רואים שחז"ל ידעו שמחלות עלולות לעבור על ידי רוק. היה זה שנים רבות לפני שהעולם גילה זאת.

במסכת תמיד נאמר (כ"ז ע"ב) שלפני ששותים מן הכוס יש לשטוף אותה. גם לאחר השתייה יש לשטוף את הכוס, שמא יקחנה אדם אחר ויחשוב שהיא נקייה. וכן, אם טעמו מעט מים מן הכוס, ונותנים אותה לאחר, יש צורך לשפוך מעט מן המים העליונים שבכוס.

וכן אמרו חכמינו (ירושלמי תרומות פרק ח') שאין להכניס מטבעות לפיו, שמא יש עליהן זוהמה של חולים. הרמב"ם (הלכות רוצח י"ב, ד') מפרש: "שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעים או זיעה", והדבר עלול להדביק את מי שנוטל את המטבע לפיו.

אלו הן, דוגמאות הכלולות בהלכה היהודית, הדאגה מפני התדבקות של איש מרעהו.

הזיהום יכול לעבור גם באמצעות ידיים שאינן נקיות. כך נכתב בספר הזוהר (דברים דף רע"ג) "סם המוות שרוי על ידיים מזוהמות". משמעות הדברים היא שעל הידיים ישנו דבר העלול לגרום לזיהום ולמוות. במקום נוסף בזוהר מצויין ששולחנו של האדם צריך להיות נקי, שעל האדם להיות נקי בגופו, ואל לו לאכול את מזונו אם אינו נקי (שמות דף קנ"ד).

מתוך חששם מפני הידבקות במחלה, אמרו חז"ל: "דֵבֵר (מגיפה) בעיר - כנס רגליך" (בבא קמא ס' ב'). כשיש מגיפה, לא עוברים ממקום למקום! הדבר הטוב ביותר הוא להישאר ספון בבית. האמורא שמואל התגורר בעיר נהרדעא שבבבל, וכשנודע לו שישנה מגיפה באזור בי חוזאי, הוא גזר תענית להסרת הסכנה, משום שישנן שיירות העוברות בין הערים ולכן, קיים חשש גדול להידבקות (תענית כ"א ב').

חז"ל אף הזהירו שלא לאכול ביצה שעברה ברחוב בו מתגורר אדם החולה במחלה קשה מאד, ששמה "רעתן" (כתובות ע"ז ב'), שמא המחלה נדבקה במאכל. במדרש מובא שאסור ללכת במזרחו של מצורע (דהיינו מול הרוח), ואפילו במרחק ארבע אמות, מכיוון שיש סכנה מהבל פיו (ויקרא רבה ט"ז, ג' ). כמו כן, אסור לאדם מוכה שחין לרחוץ יחד עם אדם נוסף (ספר חסידים סימן תרע"ג).

הלכות אלו והדומות להן שמרו על בני העם היהודי לאורך השנים בהן התגורר בתוככי אוכלוסיות שונות, שהמשותף לכולן היה בורות וחוסר ידע מוחלט בכל הנוגע לניקיון וסניטריה.

חשוב להדגיש, שהישמרות זו מהדבקה והשמירה על סביבה נקיה לא נותרו כמתן הוראות בריאות גרידא. בהצטרף הוראות אלו לדברי חז"ל ובהיכללן בדברי השולחן ערוך והפוסקים, הפכו הוראות אלו לחלק מתורתנו הקדושה. מעתה, אין אלו אמצעים לשמירת הבריאות בלבד, אלא דברי תורה, וקיומן נחשב כמצווה מן המצוות. נצחיותה של התורה חופפת עליהן והיא מצטרפת לשמירה המציאותית של דרך חיים זו.