בתקופת מלחמת העולם השנייה כאשר נאלצו כ"ק הרבי מגור בעל ה "אמרי אמת" זי"ע וב"ב לברוח ולנוס על נפשם מביתם, ראה הרבי שלא יוכל לקחת עמו את כתביו הרבים, לכן ביקש שיטמינו אותם בבור עמוק באדמה, לא הרחק מביתו,  בתקווה שיבוא יום ויחזרו לקחתם משם. ואכן, לאחר המלחמה כשזכו להינצל, שלח  הרבי כמה פעמים לחפש את כתביו ולא מצאום, בפעם האחרונה, הוא שלח שליחים עם מפות שכללו שרטוטים מדויקים- היכן בדיוק נגנזו הכתבים, אך גם הפעם שבו המחפשים בידיים ריקות. כשהתברר לרבי שכלו הסיכויים למצוא את הכתבים הוא התבטא ואמר: הלא הכתבים הכילו בעיקר דברי תורה שאמרתי בשולחנות (הטיש) לפני הקהל, כנראה שכל הדברים שאמרתי התאימו רק לדור ההוא שלפני החורבן. ואם נגזרה גזירה על הדור ההוא לעלות בסערה השמימה, כנראה גם דברי תורה אלו גזירתם להשתכח!!. מעשה זה סיפר שמשו אל הגה"צ רבי חיים ואלקין שליט"א מנהל הרוחני בישיבת עטרת ישראל. ("לתתך עליון")

נאמר בפרשתנו: "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב.. ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי; ואת שם השני קרא אפרים, כי הפרני אלוקים בארץ עניי" (בראשית מ"א, נ- נ"ב) יש להבין את פשר מהות שמו של מנשה " כי נשני אלוקים " מה פשר המילה "נשני"? מבאר התרגום ושאר המפרשים לשון "שכחה" וזה לשון הספורנו: "כאומרו כי נשכחו הצרות הראשונות" שואל האלשיך הק' ה-ניחא בנוגע לאפרים, מובנת ההודיה שנותן להקב"ה בקריאת שמו אפרים והיא: שלמרות הימצאותו: ב"ארץ עניי" נותן לו הקב"ה עוז לפרות ולהצליח. אך בנוגע למנשה יש להבין איזה שבח והודיה הוא זה ש"נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" -  האם הוא שמח ומודה לה' על כך  שהוא שכח את בית אביו? כן מקשה הרש"ר הירש זצ"ל וזה לשונו: "לב מי לא יזדעזע למקרא משפט זה? יוסף קורא שם לבכורו על שם שאלוקים השכיחו את אביו הזקן ואת כל משפחת בית אביו?!"

מסביר בעל ה"רביד יוסף" את הפן שהיה מקום לשבח עליו : "אולם יש לומר, הפירוש הוא כן שנתן שבח במה ששכח כל מה שעשו לו בית אביו. כי מטבע האדם, אם יעשה לו חברו רעה גדולה שיצפה לנקום נקם מהאיש שעשה לו הרעה הגדולה הזאת ובפרט שגרמו לו צער גדול כזה שישב בבית האסורים שנים עשר שנים. ואף שעלה אחר כך לגדולה, מכל מקום הם נתכוונו לרעה, כמו שאמר להם [יוסף לאחיו]: "ואתם חשבתם עלי רעה ואלוקים חשבה לטובה". ואם כן, היה לו לשמור ולצפות מתי יבואו לידו לנקום מהם. מכל מקום הוא בצדקו שכח את כל בית אביו, היינו את מה שעשו לו בית אביו, שגרמו לו ייסורים גדולים וצער כל כך, ועל זה נתן שבח והודיה להקב"ה, שיוכל להיות במדרגה כזו לבלי לצפות לקחת נקם מהם". כלומר ההודיה של יוסף היא על "מתנת השכחה" בכך ששכח את אשר עוללו לו אחיו.

מרן הגר"י ליפקין מסלנט זי"ע מיישב: "שכוונת יוסף הייתה להודות לה' על כך שהצליח להשכיח מעצמו מה שעשו לו אחיו! והוא ניסיון קשה מאד, להביט רק אל העתיד ולשכוח את כל מה שנעשה לו. כדי להודות לה'  על שהצליח לשכוח קרא את שם בנו "מנשה" כדי לזכור חסד ה' ולזכור הלאה שלא להיזכר בעבר."  כלומר  מחדש לנו רבי ישראל שיוסף הצדיק פעל בעבודה עצמית כדי  לשכוח את הסבל הנורא ביותר שעבר בבית אביו.

יש להבין כיצד עושים זאת. ניחא לפי ביאורו של ה"רביד יוסף" על כך שיוסף הודה אל השי"ת שהשכיח ממנו את העבר , ע"כ יש מקום להודות כפי שהגמרא במסכת בבא מציעא (פ"ה) מספרת על רבי זירא שבדרכו לארץ ישראל צם מאה תעניות כדי לשכוח את תורת בבל, אך לפי ביאורו של רבי ישראל  שיוסף פעל בעצמו להשכיח ממנו את העבר! כיצד ניתן לשכוח  'מרצון' כאב כה גדול? היש כפתור המוחק מתאי הזיכרון האנושי טראומת ילדות כה קשה ?! וביותר מכך ,הלא בטבע האנושי ידוע כשאדם מעוניין להשמיט מעצמו מחשבות שליליות טורדניות אזי מחשבות אלו יטרידוהו שבעתיים...

נראה לומר שהשורש נעוץ בדברי הנחמה של  יוסף אל אחיו עם פטירת אביהם בבקשתם: "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם" וכו' "ויאמר אֲלֵהֶם יוסף אל תיראו התחת אלוקים אני? ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" (בראשית נ' י"ז –כ) כלומר יוסף מלמד את אחיו את פרשנות האמת  שיש לכל המהלך הזה, מתוך אמונה אמיתית וחזקה הוא 'בחר' לראות ולהתמקד בעתידו ובמה שהקב"ה רוצה ממנו, הוא הביט אל היעד בכל מקום בו הוא נמצא, הוא עבד על מידת הסבלנות וראה את הקשיים כחלק מהגשמת היעדים שלו .זהו עומק הודאתו להשי"ת  על הכוח היכולת והבינה שחננו ה' לראות את העתיד במקום לשקוע במצולות העבר, "לקומם" במקום "להתקומם!"  זהו ביאור עומק דברי רבי ישראל: "שהצליח להשכיח מעצמו מה שעשו לו אחיו! וכו' להביט רק אל העתיד ולשכוח את כל מה שנעשה לו,  כדי להודות לה' שהצליח לשכוח קרא את שם בנו "מנשה" כדי לזכור חסד ה' ולזכור הלאה שלא להיזכר בעבר."

בסיום הרצאה בחוג בית של "ערכים" בנושא אמונה, ניגשה בחורה אל המרצה וסיפרה בשברון לב את סיפורה הכואב: היא כיום בת 30 אך אינה שומעת שידוכים זה כבר כ-10 שנים!. למרצה המזועזע הסבירה הבחורה שכל זאת בעקבות טראומה קשה שעברה בגיל עשרים בהיותה מאורסת ,כאשר כשבוע לפני החתונה ביטל החתן את השידוך, ללא כל הסבר מנומק ובצורה משפילה ומבזה, ולא רק זאת, כשהיא התקשרה לאולם התברר לה שהחתן ביטל את האירוע כבר שבוע קודם. הפגיעה הייתה קשה ונוראה, העלבון היה צורב מנשא, ומאז היא אינה מצליחה להתאושש.

חברי המרצה השתתף בכאבה, לאחר מכן הוא שאל אותה מדוע היא לא מספרת את הסיפור נכון ?! כשהבחורה השתוממה הוא הסביר: "בואי ונספר סיפור חדש, "לפני 10 שנים ניצלתי בנס מנישואין עם אדם מושחת ורע מעללים, הקב"ה מילט אותי ממנו ברגע האחרון! האין זה כך?!" הבחורה קיבלה את הדברים והחליטה לחשב מסלול מחדש.