אל המשרה הרמה הגיע יוסף לאחר שפתר נכונה את חלומות פרעה. המלך הכול יכול הטיל עליו את התפקיד להיות "המשביר הגדול" ברעב הקרב ובא. הוא אף העניק לו סמכויות נרחבות מאד: "על פיך ישק כל עמי".

תחילת פעילותו: "ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים" (בראשית מ"א, מ"ו). כצעד ראשון הוא יוצא אל השטח להכיר מקרוב את העם. הוא עורך מסע אישי ברחבי המדינה כדי לחוש בצורכי העם מקרוב.

בסיוריו הוא מוצא כי אכן חלומותיו של פרעה התגשמו בדיוק רב בהתאם לפתרונו. הארץ שבעה ועמוסה משבע שנות השובע ונותר בה עודף חקלאי רב.

עובדי האדמה מעבירים ברצון חומש מיבולם לאסמים הממשלתיים שהוא מקים. העודפים שעברו לידי הקניינים הממשלתיים היו כה רבים, עד שהמוכרים ויתרו על שקילת המשלוחים, "כי אין מספר" (שם מ"א, מ"ט). כך התכוננה הארץ לקראת הרעב הכבד.

בשלב הבא מארגן יוסף מבצע אגירה בהיקף ארצי: "ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים ויתן אוכל בערים... ויצבור יוסף בר כחול הים" (שם מ"ח-מ"ט). אגירה ממלכתית דווקא, תוך כדי מניעת אגירה פרטית. זו האחרונה מצמיחה ספסרות ומולידה אנוכיות. כבר בתחילת דרכו שילב יוסף את המוסר ואת חינוך ההמונים במשנתו הכלכלית. אזרחים מצריים שניסו לאגור תבואה באופן פרטי, לא הצליחו.

הוא קנה את התבואה בשנות השובע ובעת מצוקה, חזר ומכר אותה לתושבים. בדרך זו הוא נהג בקימוץ נבון. אדם נוהג חיסכון במה שקנה בכספו. לעומת זאת, הוא מזלזל במה שקיבל במתנה.

עם תחילתה של תקופת הסבל והרעב, היה על יוסף לערוך תכנון כלכלי-סוציאלי חדש ומקיף. היה עליו לתכנן שימוש מבוקר במלאי שהצטבר, כדי לאפשר כלכלה תקינה במשך כל שבע שנות הרעב. בנוסף, היה עליו לעודד את האוכלוסייה המקומית להחזיק מעמד. כדי למנוע אגירת מזון, בהלת קניות ומורל ירוד, פיזר יוסף את מחסני התבואה בכל ארץ מצרים, והורה לאחסן את יבול השדות באזור הקרוב ביותר לתושבים.

*

באתרים רבים במצרים נמצאו בורות אגירה ענקיים, שהיו מרופדים בתערובת דמויית חרס. מטרת ה"ריפוד" למנוע חלחול מים מהדפנות. נמצאו גם שרידי מבנה שעמד מעליהן. היה זה שילוב גאוני של שימור החיטה בטמפרטורה קרירה, תוך אוורור נאות של החיטה, אוורור שהעניק הגנה מפני פגעי האקלים (גשם, שמש וכו').

עד עתה נחשפו כמה עשרות מתקנים כאלה המתוארכים לתקופתו של יוסף. המאגרים שנחשפו הם רק קצהו של קרחון, אבל השיטה בכללותה נחשפה. יוסף הצליח להקנות למצרים שיטה חדשה ששימרה את התבואה.

יוסף ריכז את התבואות בצורה כזאת שלכל אזור גידול (עיר או כפר) היה אסם משלו, שלא כבתקופה שקדמה לו שבה צברו תבואה רק במרכזי השלטון. בכך חסך יוסף את ההובלה מרחבי מצרים אל אזור הארמון, ומשם למחוזות החלוקה - מבצע שהיה מצריך לוגיסטיקה כבדה. חכמינו מצאו טעם מעניין לכל זאת (המאושר אף הוא על ידי החוקרים): לכל חיטה וחיטה תנאי שימור הנובעים מסוג האדמה שבה היא גדלה והאקלים השורר שם. לכן, החליט יוסף להשאיר את החיטים במקום ולא לטלטלן.

*

כאשר גבר הרעב, "ויפתח יוסף את כל אשר בהם" (שם מ"א, נ"ו). האוכלוסייה, שראתה את המאגרים העצומים העומדים לרשותה, התעודדה ושמרה על רגיעה כלכלית.

השמועה על מלאי התבואה הענק הנמצא במצרים הגיעה אל הארצות השכנות אשר אף הן סבלו מרעב. סוחרים וקונים רבים החלו לנהור אליה בשיירות ארוכות. הקריאה: "נלך למצרים ונחיה ולא נמות" (שם מ"ב, ג'), הקיפה את כל הארצות סביב.

"המשביר הגדול" הפגין רוחב לב אנושי. הוא סיפק גם את צורכי המדינות השכנות, כפי שנאמר: "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף, כי חזק הרעב בכל הארץ" (שם נ"ז).

כדי למנוע צריכת יתר והתפתחות שוק שחור, נקט יוסף במספר אמצעי הגנה. במדרש רבה על הפסוק: "ויוסף הוא השליט על הארץ" (בראשית מ"ב, ו'), מובא: "יוסף גזר גזירות: שלא ייכנס עבד למצרים, שלא ייכנס אדם בשני חמורים, שלא יוליכו חמורים תבואה ממקום למקום, ושלא ייכנס אדם עד שיכתוב את שמו ושם אביו ושם זקנו".

הפקודה הראשונה קובעת שלא ייכנס למצרים אדם שעלול להשאר במקום וליפול למעמסה על התושבים. הפקודה השנייה מגבילה את כמות היצוא. כל קונה יוכל לקנות משא חמור אחד בלבד. הפקודה השלישית מווסתת את השיווק הפנימי ומונעת הובלת תבואה לערים הגדולות, שם מקווים הסוחרים להשיג מחירים גבוהים יותר.

הפקודה הרביעית - הצורך ב"דרכון", אשר יוסף הוא ממציאו הראשון. היא קובעת שכל זר הנכנס למצרים, יציג את עצמו ואת שמות אבותיו.

במשרדו של יוסף נוצרה כרטסת מדוייקת על סמך המסמכים שהוצגו בגבולות, ובה נכללו כל הזרים שהגיעו מחו"ל לרכישת תבואה.

לסיבות הכלכליות, הצטרפו גם סיבות אישיות-משפחתיות. בעזרת התקנות ביקש יוסף להביא את כל אחיו למצרים, בלא שידעו מאומה על זהותו. התקנה אודות חמור אחד בלבד לכל קונה, אילצה את כל האחים לבוא בעצמם, ואף לא לשלוח את עבדיהם במקומם.

*

ביחס לאוכלוסיית הארץ נהג יוסף בשיטת "כרטיס הלחם". לא היו אנשים שהשיגו שפע בולט, אך גם לא היו אנשים שסבלו מחסור. גם בנוגע לאביו ולאחיו, שהגיעו באמצען של שנות הרעב, היה יוסף קפדני מאד: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף" (בראשית מ"ז, י"ב). חלוקת הלחם והמזון לתושבי מצרים היתה לפי מספר הראשים. יוסף לא העניק למשפחתו כמות מזון גדולה יותר, אלא נהג בהם ללא שום העדפה. כך לא השחית השלטון את העומד בראשו.

הכל היו תמימי דעים שההתפתחויות תואמות את פתרונותיו של המשביר הגדול. המלאי העצום שמדי פעם נחשף לציבור, חיזק את בטחונם שהתקופה הקשה תעבור. אמנם נשמעה גם אי שביעות רצון בשורות האזרחים: "ויצעק העם אל פרעה" (שם מ"א, נ"ח). ההתמרמרות נוצרה ממנות הלחם הקטנות והאוכל החדגוני: דגים מן הנילוס, בצלים, שום וקישואים שסופקו להם. אך מצד שני, היתה ההרגשה הכוללת טובה.

*

"ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ" (שם מ"ב, ו'). האימון כלפיו הלך והתחזק, משום היותו שונא בצע מוחלט ועקבי. חייו הפרטיים היו מוסריים וטהורים במידה שלא נודע כדוגמתה.

הדרישות ליושר ולמוסר הופנו גם כלפי החוגים האמידים. אותם מלפפונים ובצלים אשר חולקו לעניים, היו גם מנת חלקם של העשירים. הוא דרש מן השרים, להגביל את הבילויים לנוכח מצוקת העם.

העם גם ידע שיוסף לא נגע כלל בכספי הציבור, אלא רק ריכז את כספי המדינה כדי להשיב את חובותיה משנות השובע. את הכסף כולו העביר "ביתה פרעה" (שם מ"ז, י"ד), היישר, לקופת המדינה. הוא בלט כחריג מובהק בין תופסי השלטון בעולם. משום כך, היה לסמל שלטון הצדק.

*

המצרים באים אל יוסף בבקשה: "קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם, ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה, ותן זרע, ונחיה ולא נמות, והאדמה לא תשם" (שם מ"ז, י"ט).

עתה עולה הדרישה לזרעים! דרישה שלא הועלתה עד כה. מה פשר הפחד הנורא? סביר, שהוא לא נבע מחוסר מזון, אלא מהדאגה: "והאדמה לא תשם". לכבודו של יעקב היורד ומברך את המלך, מסכים יוסף לבקשתם: "הא לכם זרע וזרעתם את האדמה". הם עיבדו את אדמתם וזכו ליבול דל, אולם מעודד. זכות הצדיק שהגיע למצרים, היוותה ברכה למארחיו.

הממשלה מכרה לאוכלוסייה את התבואה באותם מחירים שבהם קנתה אותה מהם בשנות השובע. אמנם האזרחים הציעו על דעת עצמם: "נהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה", אך בתורה אין זכר לתגובה. הממשלה רכשה את האדמות החקלאיות בלבד.

יוסף הורה שהאזרחים יהפכו לאריסים וימשיכו להיות אחראים לנכסים. אחראים, אבל שוב אינם בעלים על אדמתם. כך תופק תועלת מרבית מהקרקעות. תנאי האריסות שניתנו לאריסים גרמו לכך שיהיו מעוניינים בשיפור אדמתם ובהגדלת תפוקתה. בידי האריסים הותיר יוסף 80% מן היבול. את השאר גבה לטובת השלטון, כפי שהיה בשנות השפע. זאת, כדי לא להכביד על האריסים במצוקתם הגדולה. "ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם" (שם מ"ז, כ"ד). הוראת יוסף בנוגע להסדר זה הביאה להתפרצויות שמחה: "החייתנו!"

לאדמת הכהנים העניק יוסף יחס מיוחד. הוא לא הרשה לפגוע ברכוש הכהונה המצרית ונהג בה יחס של כבוד. עמדה שממשלות רבות בעולם יכולות ללמוד ממנה.

*

תבונתו העמוקה באה לידי ביטוי גם בהתנהגות החברתית-המוסרית הבאה: "ואת העם העביר אותו לערים" (שם מ"ז, כ"א). כל תושבי הערים הועברו לעיר אחרת. האדמה כולה הפכה לרכוש המדינה, וכדי להמחיש קניין זה, עזבו הכל את אדמתם. אך חכמת יוסף המתיקה הסדר זה על ידי כך שתושבי כל עיר נשארו מלוכדים תמיד, והתיישבו בצוותא על אדמה חדשה. כך נשארו על מתכונתם היחסים הישנים, החברתיים והציבוריים, ולא חלה מהפכה גמורה בתנאים הקיימים.

בכך מנע יוסף ירידה מוסרית המתלווה בדרך כלל אל חיי מהגרים, שניתקו את הקשרים החברתיים והמשפחתיים הקודמים.

כזו היתה תורת הכלכלה הנבונה והמצליחה של "המשביר הגדול".