יהודי אירופה שהיגרו לארה"ב בתקופה ההיא, חוו נסיונות רוחניים רבים. מסופר על יהודי שזה עתה היגר, ובא להתארח אצל קרוביו. ביום הראשון לשהותו, הוצע לו כוס קפה מהביל, והוא, כדרכו בנדודיו, שאל: "החלב שבקפה, חלב ישראל הוא או חלב עכו"ם?"  השיב המארח: "חלב עכו"ם", הוא סירב בנימוס  ואמר: במחילה מכבודכם אך אני איני נוהג לשתות  חלב עכו"ם!, 'אוקיי,' ענה המארח רצונו של אדם - כבודו. למחרת שב בעל הבית והגיש בפניו כוס קפה. זרחו פניו של האורח, בוודאי טרח המארח להשיג עבורו חלב ישראל, אך מתוך זהירות שאל: "החלב שבקפה, חלב ישראל הוא או חלב עכו"ם?" "חלב עכו"ם", השיב בעל הבית בניחותא. תמה האורח: "וכי אינך זוכר שאמש…" "זוכר, גם זוכר", קטעו בעל הבית, "אבל כבר שהית ובילית יום תמים באמריקה... הייתי בטוח שזה  מספיק כדי להיות: יהודי אמריקאי…

נאמר בפרשתנו: "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני א-לוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי: ואת השני קרא אפרים כי הפרני א-לוקים בארץ עניי"(בראשית מ"א, נא). יוסף הצדיק נותק מאביו, למשך כ"ב שנה, ושהה בעל כורחו במקום הרחוק והנמוך בעולם - טומאת ארץ מצרים. ומתוכם י"ב שנים בבית האסורים. ופתאום ברגע אחד בנס פלאי יצא מבית אסורים אל בית המלוכה, יחד עם זאת זכה לקים משפחה יהודית בתוככי טומאת מצרים. ושם נולדו לו ילדיו, מנשה ואפרים. רצה יוסף הצדיק להביע את רגשותיו על המצב בו הוא נמצא ולהודות לה', וזאת ע"י קריאת שמות לבניו. לאפרים קרא בשמו: "כי הפרני אלוקים בארץ עניי" בקריאת השם: "מנשה" ביאר יוסף: "כי נשני ה' את כל עמלי ואת כל בית אבי"  יש להבין את פשר המושג: "נשני"?

רש"י בפרשת "וישלח" קושר בין המושג "גיד הנשה" ל"נשני": "ולמה נקרא שמו גיד הנשה? מפני שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון "קפיצה", וכן - 'כי נשני א-להים את כל עמלי'"(שם ל"ב ל"א)  כלומר, מנשה קרוא על ה'קפיצה' והתנועה מבית אביו, ומכל 'עמלו' הכרוך בבית אביו .  כלומר, השם מנשה מבטא את תחושת כאב 'הנדודים' של יוסף מבית אביו .על האור והנועם הכרוך בבית אביו מחד, ומאידך על כאב הקנאה והשנאה שחווה עם אחיו. מנשה כבן הבכור של אביו מבטא את היות יוסף רחוק ממקומו הטבעי ממשפחתו ומבית אביו. במנשה ספוגים הגעגועים של יוסף לאביו ולארץ ישראל. כמו שבאו לידי ביטוי לאחר מכן בבכיית יוסף על אחיו אחר תשובתם ובכייתו על יעקוב ובנימין. מנשה מבטא את היות יוסף ב'גלות' בארץ מצרים ואת הניכר שיש בארץ זו עבור יוסף .כפי רואים אנו את צוואתו לבני ישראל 'והעליתם את עצמותי מזה אתכם'. כי אין ארץ מצרים ביתו הטבעי.

ומה הטעם בהנצחת 'צער' העבר? מיישב המלבי"ם "יוסף עשה סימנים לעצמו שלא ישכח ימי עניו בשעת הטובה. כפי שאנו מציינים בליל הסדר על "מצות ומרורים". המצות והמרורים מסמלים את החירות והשעבוד, כי הגלות סיבת החירות, והרעה תביא את הטובה."    

אך התרגום מבאר:"נשני" מלשון- השכיחני. וכן פירשו הספורנו והרד"ק ועוד. כלומר יוסף הצדיק מודה להקב"ה על שמחתו בכך שנשכחו ממנו ב'  עניינים. א. כי נשני אלוקים את כל עמלי. ב. ואת כל בית אבי. היינו שהקב"ה סייע לו לשכוח צרותיו, עמלו, ואת בית אביו.

מקשה ע"כ האלשיך הק' ורבים מהמפרשים: ניחא, זה שיוסף מודה על שכחת ה"עמל"  במובן של העמל, הצער והתלאות שעברו עליו מיום שעזב את בית אביו, על תחושת הרדיפה שחש בבית אביו בכך שאחיו שנאוהו ולא יכלו דברו לשלום, ובזה הודה לה' על  השכחה שעזרה לו לחיות כעת חיים חדשים ורגועים. אך ההודיה על כך ששכח את כל בית אביו, אינה מובנת כלל! הלא בבית אביו היה יושב בצילא דמהימנותא, וחסה תחת כנפי אביו הגדול, שהיה יושב ומלמדו את כל התורה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר (כמבואר במדרש) , והשכינה הייתה חופפת עליהם. על הקשר המופלא הזה נאמר: "כי ישראל אהב את יוסף מכל בניו ועשה לו כתונת פסים" (שם לז, ג), על טובה מרובה זו הוא מודה להשי"ת ששכח ומנציחה בשם בנו: "מנשה"?!

ובפרט שמצאנו לחז"ל שלמדונו, שלאחר שנתגלה יוסף לאחיו שלח להזכיר לאביו סימן שהוא יוסף באמרו שכשפירש ממנו היו עוסקים בהלכות עגלה ערופה, וזה שנאמר (שם מה, כז), "וירא את העגלות אשר שלח יוסף," למדו שלא שכח יוסף ולא נשה את תורת אביו, וא"כ מתעצמת השאלה מהו נשני את "כל" בית אבי. וגם איך משווה הכתוב את כל עמלו, לכל בית אביו, שהם תרתי דסתרי!?. 

ובנוסף אם שמח יוסף הצדיק ששכח את בית אביו, מדוע הוא קורא לבנו מנשה מלשון- שכחה, הרי רצונו לשכוח סותר את קריאת השם, המזכיר לו  את שרוצה לשכוח...?!

מכוח שאלות אלו, מבאר הגרש"ר הירש זצ"ל ביאור מחודש לשורש השם: "נשני" : והוא מלשון: "נושה – בעל חוב" יוסף הצדיק לא שוכח את ההטבה שהיטיב עמו השי"ת על עברו, ומבטא זאת ע"י קריאת שם בנו: "מנשה", כהבעת תודה  על עברו שהיה נראה בזמנו  כאסון שעוללו לו אחיו, אך כעת הוא נוכח שכל זה היה בעצם 'כלי שרת' לעצב את אושרו. ולולי זה לא היה מגיע למה שהוא היום, וע"כ הוא בעל חוב גדול לאלה אשר 'סייעו' בידו להגיע למעמדו כיום.

אך הנצי"ב מבאר שאכן יוסף מודה על ששכח גם את "בית אביו": " הודה על שלא היה נרדף לבית אביו, (כלומר להוט לחזור לאביו) כי היה מתבלבל עי"ז מלעשות עסקיו הגדולים, ומשום כך גם לא השתדל להודיע לאביו על הימצאותו, וזאת מפני שהיו החלומות אצלו כנבואה, ומוטל היה עליו שלא לגרום ביטולם ולא יהא כנביא שמוותר על דברי עצמו." וזו גדלותו שידע את תפקידו בעולמו לעשות רצון אביו שבשמים. וע"כ הוא מודה לה' שסייעו לשכך את הגעגועים לאביו כדי לבצע את משימתו בעולם.

בספרי החסידות מיישבים את פשר הנצחת השכחה, ככוונה להודיה על השכחה ועל אי השכחה. כלומר, יוסף הצדיק התכוון להודות על שכחת החלק הכאוב שבעברו, אך ביחס למורשת בית אביו הוא דווקא ביקש בקריאת השם: מנשה, להזהיר עצמו מלשכוח! מכיוון שידע ששהות בטומאת ארץ מצרים עלולה להביאו למצב של: ו"נשני", שישכח את בית אביו. על כן מחפש יוסף הצדיק עצות ותחבולות לא לשכוח את בית אביו. הוא עשה כל שביכולתו לא לשכוח זאת, וכאות אזהרה קרא לבנו מנשה.

יוסף הצדיק בהנהגתו בחשכת הגלות, מלמד את עמו כיצד חיים בתנאים של גלות וחשכה, כיצד לא מתפעלים מהסביבה, ע"י עבודה עצמית בדבקות  וקשר תמידי עם הקב"ה ובתורתו.  ימים אלו "ימי החנוכה" הוגדרו ונוסחו ע"י חז"ל כימים שאנו מצווים "להודות ולהלל". לזכור את הקשיים שחווה עמנו אז, להודות על הניסים שעשה עמנו ה' אז ועל הניסים של היום.

חנוכה שמח!