"המתקן בטוח. מכון התקנים בדק את הרתמות ואת המערכת כולה. יש אישור על בדיקה תקופתית, יש נוהל בטיחות ויש גם חותמת של המכון".

תוך כדי המתנה בגובה מתקן השילוּח מסביר המדריך שאין ממה לחשוש. אלפי אנשים קופצים אל התהום בעצימת עינים ובלב מפרפר. הוא מוסיף ומספר עובדה מעניינת, המהנדס שבדק את הנתונים, פחד בעצמו לקפוץ. אף על פי שהמח מאשר את היציבות אחרי כל הבדיקות, הלב האנושי אינו מכונה, והוא מסרב לתת אישור.

אתה שואל את עצמך: מדוע עולים כולם בהתרגשות לקראת האתגר? ומדוע תקועות הרגלים לפתע על המשטח, כאשר התהום מתגלית מלמטה, ותחושת חוסר היציבות זוחלת אל כל הגוף? הממונה אומר לך מבעד לרתמה הקושרת אותך שאתה יכול להיות רגוע, שהכל בסדר גמור, הכל על פי התקנים המחמירים ביותר, ואתה מהנהן בראש כאומר: "כן, אני מבין שזה בסדר, אבל הלב שלי לא נותן לי".

במצב זה מושיט לך המשלח בעל הנסיון 'טיפ' יעיל. הדרך היחידה המאפשרת לאנשים לקפוץ ולהיות תלויים בין שמים לתהום, היא לעצום את העיניים ולהשליך את עצמך למטה או להניח לי, למדריך, לשלח אותך אל מה שאתה רוצה אך לא מסוגל.

*

החשיפה של הטלטלה בין המוח היציב והקר לבין תחושות הלב האנושי, מבהירה את הסתירה האנושית הקיימת בין הידיעה שבמוח לבין האמונה שבלב. לתת אמון במשהו שנראה לנו ערטילאי, משהו שמבטל את היציבות המוכרת לחושים, משהו המנתק מתחושת המציאות הבסיסית אליה הורגלנו?!

כאשר נתבונן מעבר לחלון זכוכית משוריינת, הנמצא בגובה שלוש מאות מטר מעל שדרה עמוסה באנשים קטנים ומכוניות מיניאטוריות - נחוש רתיעה. ההצצה המאיימת נוטלת את תמונת היציבות שהמוח, הלב והגוף מורגלים אליה. העצה היא לחזור על הנסיון שוב ושוב. האימונים מחזירים לחושים וללב את תחושת היציבות, שאנו מבינים מלכתחילה במוח הקר , אך לא בתחושה הפנימית. המוח בוחן את המציאות באופן הגיוני ומאשר לנו להתקרב אל חלון הזכוכית הנשקף אל הרחוב. בפעמים הראשונות אנו נרתעים מהמפגש עם התהום. נגיב בסגנון: "זה נכון, אני יודע, אבל אני לא מוכן. אני לא מבין למה, אבל אני מאד פוחד". לאחר שמתרגלים לגובה, מאמינים שהמציאות היציבה נמצאת איתנו בכל אופן. אחרי אימונים קצרים נאמר: "זה בכלל לא מפחיד, סתם חששתי".

הלב פועל בצורה שונה מאשר המוח. המוח מנתח את העובדות ומסיק מסקנות. הוא גמיש, מסוגל לקבל נתונים חדשים, לעבד אותם ולהחליט שמה שהיה נכון עד כה, אינו נכון לגבי ההמשך. יש למוח יכולת מהפכנית – לשוב ולהתחרט על החלטות קודמות, לומר שהיו חסרים נתונים, ובינתיים אני ממתין להוכחות נוספות. זוהי הגמישות של המוח שאינו נטוע בתוך תחושת החיים עצמה. המוח הקר פועל בכיוון הפוך מתחושת הלב האנושי החי והחם. הלב מתקדם לאט יותר, חושש יותר, מחפש עוגן יציב יותר. "נכון, בשכל הבנתי, אבל בהרגשה אני חש שאינני בשל עדיין לכך", או בניסוח דומה: "אני מרגיש לא רגוע בתוך עצמי, אני לא מסוגל רגשית".

אנשים חכמים מופלגים וחכמים פחות מגיבים באותו אופן. האדם הוא שילוב מדהים של שני מנועי חיים - המוח והלב, השכל והרגש, ההבנה והתחושה. בתוך האדם עצמו מתרחש המפגש המרתק ביותר עלי אדמות, בין ההבהרה השכלית הקרה לבין האִימוּת הרגשי, החם והחווייתי.

*

התורה מספרת שיעקב בחיר האבות הגיב על הסתירה בין המוח ללב כפי שתואר לעיל. יעקב מתאבל על בנו האהוב יוסף שנים ארוכות ללא הפוגה. האב השכול אומר בנוכחות בניו, בנותיו וכלותיו את המשפט הכואב, המרעיד לב ומזיל דמעה (בראשית ל"ז, ל"ה): "כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה". הוא ממאן לקבל תנחומים. במשך עשרים ושתים שנה יושב יעקב 'שבעה' על בנו שאבד לו. אין אומדן לצער המתחדש בכל יום.

ללא גילוי שכינה, ללא רוח הקודש, ללא בשורה שתפיג את הצער. העולם נע קדימה, אך יעקב שקוע בשקו ובאבלו. לפתע החלו המאורעות לפעול בקצב אחר: ההפתעה, התהייה והבלבול לגבי כוונתו של שליט מצרים, שהוא בעל אישיות לא ברורה, מנסרים בחלל. ירא אלקים מחד גיסא ומנחש בגביע מאידך. שליט המצהיר שבכוחו של הבורא הכל יכול, להשיב ארנקים מלאים בכסף אל המזוודות שלהם, ומאידך כולא במאסר את שמעון בתואנות שוא.

לפתע, בתוך השאול והאבל מופיע האור הגנוז מאוצר בלתי ניתן לפענוח. הם שבים כולם, אחד עשר בניו, מחייכים ובשורה בפיהם. הם שולחים את שֹרח בת אשר לפזם מילים חדשות ליד מרבד היגון של הסב. היא נעה סביבו במין עליצות לא מקובלת ומבין שפתיה יוצאות המילים: "עוד יוסף חי, עוד יוסף חי, עוד יוסף..." כולם מגיעים אל האב – עשרה בנים מבוגרים, והאחד הקטון בנימין, שגם הוא כבר אב לעשרה בנים. כולם עומדים ליד שרפרף האבלות של אביהם, עומדים ומעידים בפני אביהם הגדול (בראשית מ"ה, כ"ו): "ויגידו לו לאמר, עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים".

יעקב לא מאמין. אולי ליבו לא הסכים להאמין, אולי הוא חשש מאשליה. במוחו הוא מבין, אך בלבו הוא לא מאמין, כפי שנאמר (בראשית מ"ה, כ"ו): "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם". מה חסם את האמון בדבריהם? האם יעקב אבינו לא ידע שהעדות של אחד עשר בניו היא אמיתית? האם בנימין בנה של רחל, אשת נעוריו, חשוד על קנאה, תחרות או מניע אחר? הרי כולם אומרים עדות אחת, עדות נאמנה. אבל יעקב אינו מאמין! הדבר מסביר את עומק התהליך שעבר יעקב האבל אט אט אל המציאות החדשה והמשמחת, שהלב אינו יכול להכילה. אילו היה יעקב מאמין מיד, היו חייו נתונים בסכנה. הלב היה מאבד את יכולתו לפעום במקצב החדש והמפתיע, והיה מפסיק את פעולתו מיד עם תחילת ההתרגשות (על פי האלשיך הקדוש).

לחיים שלנו יש מערכת הגנה, מנגנון מגונן של הסתגלות, של התאמה ושל הטמעת ארועים. המקצב והתחושה, ההרגשה וההכרה של הלב, החיבור של האדם למצבו החדש, מתקדמים אט אט.

רש"י מבאר: "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" – "נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים". הלב של האב עבר למצב של התגוננות. הוא התחלף מלב מכיל, מאזין, מרגיש ומקבל, למצב אחר, ללב חסום. תחילה הוא מגיב בחוסר תחושה, הולך ומתנתק. אינו מאמין לְמה ששומע. השלב הבא הוא שיבת הלב חזרה אל עצמו אט אט. בשלב זה הלב שומע, אך אינו מתרכז במה שנאמר לו. לא חש עצמו מסוגל לקבל ולשמוע את הדברים. הדברים ששמע הם חסרי תחושה. המילים מגיעות ללא צליל רגשי. אט אט, שבה רוחו אליו , ובעודו מתבונן במצב החדש כלא מאמין, מבקש יעקב רמז רגשי מתאים. הרמזים מגיעים אל הלב ללא תיווך שכלי וללא מחסומים.

מובא במדרש תנחומא: "אמר להם, יתן לכם סימן באיזה פרק פרש ממני, ואני מאמין לכם. מה עשה יוסף, נתן להם עגלות. כיון שראה יעקב את העגלות מיד, ותחי רוח יעקב אביהם". היה זה רמז כי באותה שעה שנפרד ממנו הם למדו את פרשת עגלה ערופה.

יעקב קם מן האפר בגיל מאה ושלושים אל עולם של גאולה, אל חיים שאין בהם מוות. יעקב מדבר כאדם חדש (בראשית מ"ה, כ"ז-כ"ח): "ותחי רוח יעקב אביהם. ויאמר ישראל: רב, עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות". "רב לי עוד שמחה וחדוה, הואיל ועוד יוסף בני חי" (רש"י). מאותו רגע שהבשורה המפליאה התיישבה בלבו, מכין יעקב את לבו לשמחות רבות ולחדוה ללא גבולות, שהרי יש לי הכל – עוד יוסף בני חי. מכאן ימשיך יעקב יחד עם כל משפחתו, יפגש עם בנו האהוב וירגיש שהגיע אל ימים חדשים, אל הימים היפים שבחייו "חיים שהם מעין עולם הבא (תנא דבי אליהו).

*

אמונה אינה עניין השייך רק לשכל או רק לתחושת הלב ולטעם האישי. אמונה היא שילוב של אמת שכלית עם תחושה ברורה וחזקה בלב. כדי לחוש אמונה צריך להעביר את המידע אל ערוצי הלב. כדי להאמין צריך להתאמן. הידיעה נרכשת בזמן לא ארוך, אולי אפילו ביום אחד. את האימונים לשינוי כל התחושות ואת המיקום החדש של המציאות בלב, יש להפנים זמן רב יותר.

במעמד הר סיני הראה לנו הבורא את האמת המוחלטת. אך לאחר מכן נאמרה לנו הוראה לחיים (דברים ד', ל"ט): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד". את שלב ההכרה של 'וידעת' ניתן להכיר באופן מיידי כבר עכשיו, 'היום', תיכף ומיד. אבל את שלבי ההשבה אל הלב, ההחדרה אל התחושות, ההטמעה ברגש החי על כל פינותיו, על כך לא נאמר 'היום'. זוהי הוראה ללא הקצבת זמן – כי הדרך אל תוככי הלב ארוכה היא.