בארמונו של יוסף עומדים אחד עשר אחיו, אבלים וחפויי ראש. זה עתה השיב אותם משמר המלך מהדרך לארץ כנען. אחיהם הקטון נתפס כשבאמתחתו גביע הכסף הפרטי של המושל המצרי (בראשית מ"ד, י"ב-י"ח). האחים מודעים היטב לסכנה הנוראה המרחפת על ראש אחיהם הקטן. האב, יעקב, לא הסכים להפקידו בידיהם, בעת שירדו בשנית לקנות תבואה במצרים. האב חשש פן יקרה לו אסון כפי שקרה לאחיו יוסף (בראשית מ"ב, ל"ח). והנה, אבוי, האסון שחרד מפניו - התרחש למגינת לבם.
האווירה בחלל הארמון היתה דחוסה, טעונה מתח רגשי רב. יוסף, שאחיו לא ידעו מאומה על אודות הסוד הגדול של זהותו האמיתית, כבש את התרגשותו הפנימית. הוא שמר על הבעת פנים קפואה וזועמת בשל הפגיעה באימון.
העמדת פנים זו עלתה לו במאמצים אדירים. שכן בלבו פנימה ידע ש"המשחק" מתקרב לשיאו - לסיומו. אולי כבר בדקות הקרובות, ייחשף בפניהם ויגלה להם את זהותו. כך תתאחד מחדש משפחת יעקב על בסיס אחווה מחודשת.
אחיו המושפלים, שעמדו נבוכים מולו, היו נסערים לא פחות. הם התבוננו במושל העוין בזעם עצור. גם הם כבשו בקושי רב את המתחולל בקרבם. עתה, כשהשיבו אותם תחת משמר, כגנבים מושפלים, אל ארמונו של המשנה למלך מצרים, הם גמרו אומר להגן על בנימין ולא לוותר. הם חייבים להשיבו לאביו, ויהי מה.
יהודה צעד צעד קדימה והיה לדובר של אחיו, הן בזכות מנהיגותו הטבעית, והן משום שהוא היה האח שערב אישית כלפי אביהם לשלומו של בנימין. עתה, עליו להשתדל בכל כוחו להשיב את בנימין לאביו.
יוסף ידע שעלולה להתרחש התפרצות אשר תגרור תגובות שרשרת, העלולות להוליך לאסון. הוא היה מודע היטב לעובדה שאחיו של בנימין הם גיבורי חיל.
המפגש היה רווי מתח. בכל מעשיו עד כה, חתר יוסף לרגע זה. כל מה שמתחולל עתה הוא המבחן שהחליט לכפות עליהם, בטרם יגלה להם את זהותו האמיתית. שני הצדדים, בפרט יהודה ויוסף, התעלו בהתנצחות זו אל המיטב שבאישיותם.
תמונת המצב ברגע העימות היתה כדלהלן:
המושל זעם על גניבת הגביע. אנשיו רדפו אחרי האחים והאשימום בפשע. הללו דחו על הסף את האשמה, ובמו פיהם קבעו את דין הגנב אם יימצא: "אשר ימצא איתו מעבדיך - ומת" (בראשית מ"ד, ט'). כה בטוחים היו בצדקתם. אולם לחרדתם הגדולה, היה "הגנב" בנימין, צעיר האחים (שלא ידע כי בפקודת יוסף הוטמן הגביע באמתחתו).
האחים הובלו אל ארמון המושל. הלה פסק כי: "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם" (שם י"ז).
האחים עמדו הלומי רעם. העונש היה כבד מנשוא. הם הבטיחו לאב הזקן, שמאן לשלוח את בנימין מצרימה, כי ישיבוהו בכל מחיר. במיוחד הגדיל יהודה שאמר: "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו... וחטאתי לך כל הימים" (שם מ"ג, ט'). עתה עמדו חפויי ראש לפני המושל, בלא מוצא מן הסבך שנקלעו אליו. יהודה, שאחריותו היתה רבה ביותר, נטל את יזמת הפעולה לידיו: "ויגש אליו יהודה" (שם מ"ד, י"ח).
יהודה החליט להלחם. להלחם בכל כוחו למען חירותו של אחיו בנימין, למרות שאשמתו של האחרון הוכחה. הכול תלוי עתה במוצא פיו. הוא פתח בנאום שכולו פיוס וניסיון להבקיע, מבעד למעטה הקשיחות, את ליבו של האיש, מושל מצרים. יהודה פתח בסיפור השתלשלות המאורעות עד לרגע זה. הוא סקר את התנהגות המושל איתם, את חשדותיו ואת התנכלויותיו. לאחר מכן החל לתאר מה עלול לקרות עתה. תאר את סכנת המוות המרחפת על ראש האב הזקן, שעדיין מתאבל על בנו יוסף שנעלם, אם גם בנה השני של רחל לא ישוב לביתו. לבסוף, הציע יהודה למושל את ההצעה הבאה: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני, והנער יעל עם אחיו" (שם ל"ג).
זוהי נקודת השיא. יהודה מוכן להיות עבד עולם אם בתמורה ישוחרר אחיו הקטן.
האחים מכירים עתה בכל נימי נפשם שחטאו במוכרם את יוסף לעבד לפני שנים רבות. יהודה, המוכן עתה למסור את נפשו למען חירותו של בנימין, הוא ההוכחה לכך.
יהודה התפלל בסתר ליבו לאלוקים שיצליח בפנייתו אל המושל. היו בפנייה זו מילות פיוס, להרגיע את רוחו הסוערת והזועמת של המושל המצרי, וכן נחישות להלחם עד הסוף על חייו ועל חירותו של בנימין אחיו. האווירה בפגישה זו היתה טעונה מתח רגשי גבוה, על סף התפרקות הרסנית.
והנה, ברגע השיא של הדרמה, כשאפשר היה למשש בידיים את המתח ואת העוינות, הלם יוסף באחים המתבוננים בו בבעתה, בהודעה הדרמטית והמפתיעה: "אני יוסף, העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו".
מדוע נבהלו אחי יוסף? מה גרם להם לשיתוק היכולת להגיב ברגע הראשון?
זו היתה ההכרה הנוראה בטעות חייהם. לפתע נוכחו לדעת, ששגו ביחסם אל יוסף. בעת שמכרו אותו, הם האמינו בצדקת דרכם, ואמרו איש לאחיו: "ונראה מה יהיו חלומותיו". עתה הם עמדו מולו, והנה, התגשמו חלומותיו: הוא אכן מושל מצרים!
כאשר אדם מגלה בבוקר בהיר אחד שטעה בכל מהלך חייו, הוא חש בושה צורבת שאינה נותנת לו מנוח. האחים עמדו בארמון המצרי, ומול עיניו הבוכיות של יוסף, חשו עצמם מלאי בושה.
הבושה הינה תוצאה של התנגשות פנימית בין שכלו והכרתו של האדם לבין מעשיו. כאשר אדם נתקל בסתירה בין התנהגותו בפועל לבין הצורה שבה היה עליו לנהוג לפי מיטב שיקוליו, הוא מתמלא כלימה. לעתים אדם פועל בצורה בלתי נאותה, משום שמצפונו רדום או משום שהוא פועל בחוסר תשומת לב. כאשר מעשים אלו מועלים שוב אל התודעה, הם מוצגים באורם הנכון. ככל שההתנגשות בין צו ההכרה לבין המעשה הינה חזיתית יותר ובעלת פער עמוק יותר, כך גדלה עצמת הבושה.
לכן, כאשר העליל עליהם המשנה למלך מצרים כי מרגלים הם, הם הבינו שיש בכך עונש משמים על התנהגותם משכבר הימים. אמנם כבר עברו למעלה מעשרים שנה מאותו מאורע, אולם מידת הדין הבאה ממרום נפרשת לעיתים על פני שנים רבות. באותה שעה עדיין היו האחים בטוחים שהצדק עמם, שמכיוון שביקש יוסף לרודפם, הותר להם להתגונן מפניו בכל דרך אפשרית. אולם בשיקול דעת שני הם סברו שהיה עליהם לנהוג כלפיו לפנים משורת הדין. לפיכך, כאשר נלקח שמעון למאסר, הם אמרו איש אל אחיו פה אחד: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית מ"ב, כ"א). הם האשימו את עצמם, לא בעצם המכירה, אלא בכך שלא נענו לתחנוניו.
מבוכת האחים גברה כאשר מצאו את הכסף בפי אמתחותיהם. באותה שעה הם הבינו בבירור, שהנה הגיעה עת הפירעון השמיימי, ולכן הם אמרו: "מה זאת עשה אלוקים לנו" (שם כ"ח).
אולם כל המאורעות עד כה היו כאין וכאפס לעומת מבוכתם כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין. הם נערכו לכך שייענשו על העוון שבכפם, אולם המצב שבו רק בנימין ייתפס, ואילו הם ישוחררו, היה מעבר לבינתם. הרי הוא היה היחיד מביניהם שלא השתתף במכירת יוסף, הכיצד ייתכן שדווקא הוא ייענש וכל השאר ישולחו לחופשי?
והנה, נתגלה לפניהם יוסף, לפתע נודע להם שכל המהלך שלהם היה מוטעה מיסודו. נקודת המוצא שלהם היתה, שיוסף חרש עליהם רעה וביקש להאבידם מן העולם. אולם עתה הם נוכחו לדעת, שגם בשעה שהיה ביכולתו לעשות בהם כרצונו, בלי שאיש ימחה בידו, הוא התנהג כלפיהם בחמלה. הם הבינו שהיסוד שעליו בנו את האשמתם כלפי יוסף - לא היה בו ממש. משמעות מעשיהם היתה פשע שאין כמותו, שכן ביצעו אותם כלפי אח שכלל לא ביקש את רעתם. לפיכך, הם נעשו ככלי מלא בושה וכלימה, עד שלא יכלו לענות אותו, "כי נבהלו מפניו".
הם יראו מפני יום הפקודה - יום המוות - שבו הם עתידים להתייצב מול האמת המוחלטת. אמת שלא ניתן להערים עליה בהצטדקויות ובסיפורים, המתרצים כל התנהגות כושלת. בושת האחים ברגע הקריטי הזכירה להם, שכל אדם עתיד לעמוד מול רגע זה, ואם לא יתכונן מראש כראוי, בושה תכסה את פניו.
תחושה נוספת עולה מן הפסוק:
יוסף הכריז: "אני יוסף!"
העוקב אחר הפרשיות האחרונות יודע שהאחים, בשהותם במצרים, היו נבוכים מאד. הם לא קלטו את פשר התנהגותו המוזרה של המושל המצרי. מדוע הוא מאשים דווקא אותם בריגול? מדוע בדרך חזרה הם מגלים בתוך שקי התבואה שלהם את הכסף ששילמו בעד התבואה? מדוע המושל רוצה לראות את בנימין? והרי הוא לא ביקש זאת מאיש מבין המוני האנשים הרעבים שבאו לקנות תבואה במצרים, אף שגם הם השאירו אחים קטנים בביתם. מדוע הוא עורך לכבודם משתה מלכותי בביתו הפרטי? כיצד השתלשלו הדברים, שדווקא בנימין, אשר התחבב על המושל, הוא שגנב את הגביע?
הם חשו שנקלעו אל טירוף מערכות מוחלט, חסר מוצא.
לפתע, בהישמע המילים: "אני יוסף", סרו כל השאלות בבת אחת. שוב הם לא נזקקו לכל הסבר. שתי המלים הללו הרימו את המסך, פיזרו את העשן שאפף את המאורעות. לפתע הם הבינו הכול.
גם אנו, כאחי יוסף, מתרוצצים על פני תבל נבוכים, מלאי שאלות כרימון. ההנהגה האלוקית אינה מובנת לנו. מדוע צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? מדוע שולט הרע בעולם? מדוע עם ישראל סובל? ועוד. אולם, ביום הגאולה, כאשר תישמע מקצה העולם ועד קצהו בשורת האמת: "אני ה'" - יורם הפרגוד וכל השאלות תיעלמנה כלא היו. הכול יבינו את המתרחש מתוך מבט חדש, ממש כאחי יוסף!
המילים האחרונות של יהודה גרמו להפסקת "המשחק" של יוסף. אזכור שם האב המיוסר, המצפה בכיליון עיניים לשובם של בניו, האבל על יוסף האבוד והחרד בכל נימי נפשו לגורל האח הנותר, בנימין, המס כליל את לבו של יוסף.
הצער ועגמת הנפש שהוא עלול להסב לאביו, אם ישאיר אצלו את בנימין, הסעירו את רוחו. הגעגועים העזים לאב האהוב לפתו את לבו בעצמה בלתי ניתנת לכיבוש. הוא חש שאינו יכול לעמוד במתח שגזר על עצמו. האירועים שהוא עצמו יצר, גברו עליו.
אך ראה זה פלא, בעוד אנו מצפים להתפרצות הר הגעש, יוסף מתאפק. וכך מספר הכתוב: "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא: 'הוציאו כל איש מעלי', ולא עמד איש אתו, בהתודע יוסף אל אחיו".
ברגע סוער זה, לא התערפל מבטו. הוא הצליח לכבוש את הסערה לעוד דקות מספר, ובלבד שלא לבייש את אחיו בפני המצרים. היה זה רגע "קטן" בחייו של אדם גדול, בחייו של יוסף, שרגשות הזולת היו כה יקרים לליבו.
הרשם עכשיו!
