|
מצבות החיים- תובנות מפרשת ויגש
מצבות החיים- תובנות מפרשת ויגש
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
כולנו רוצים לחיות את החיים, ולא רק להיות קיימים כמו פרה באחו או אמבה בחוף... שאלת השאלות היא כיצד נוכל לגרום לעצמנו "לחיות" ולא רק "להתקיים"...
|
עשרים ושתים שנה יעקב אבינו ויוסף לא ראו זה את זה. והנה, סוף סוף הם נפגשים...
לאחר המפגש המרגש, מציג יוסף את אביו לפני פרעה. פרעה שואל את יעקב: "כמה ימי שני חייך?", יעקב משיב בנאום ארוך: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיי בימי מגוריהם" (בראשית מ"ז, ט').
מדוע יעקב לא עונה לפרעה בקצרה: אני בן מאה ושלושים?
יעקב מגלה לנו את סוד החיים. ישנם חיים המבטאים קיום, היפוכו של מוות וחידלון. וישנם חיים המבטאים פעילות ועשייה שהמילה הממצה שלהם היא "חיים".
יעקב אומר לפרעה: "שני מגורי" – בתור "קיים" – הם שלושים ומאת שנה, אבל בתור "חי" – "מעט ורעים היו ימי שני חיי". יעקב מבדיל בין חיים לבין מגורים: שאלתני "כמה ימי שני חייך"? לא חייתי הרבה, אך גרתי עלי אדמות מאה ושלושים שנה. השנים שאוכל לקרוא להם "חיי" – בהם מלאתי את תפקידי במלואו – הן מועטות, ודווקא הן היו רעות. אין להשוות את חיי לחיי אבותיי, הם "חיו" יותר, כל ימי מגוריהם היו "חיים", והם גם זכו למלא את תפקיד חייהם בתנאים של אושר".
כולנו רוצים לחיות, אך שאלת השאלות היא כיצד נוכל לגרום לעצמנו "לחיות" ולא רק "להתקיים"...
זו שאלה של חיים...
כל אדם אוהב לחוות חוויות. מהי חוויה? חוויה היא מאורע שאנו מרגישים שמתווספת לנו חיות. מכיוון שכולנו רוצים לחיות, אנו אוהבים חוויות...
ישנן שלש חוויות עיקריות: חווית הטבע, חווית החברה וחווית "האני". חוויות אלו הן "תאי האב" של החוויות כולן. כל חוויה שאנו מכירים משתייכת אל אחת מהן.
בחוויות הטבע אנו מתרשמים מההרמוניה השוררת בו. כשאנו עומדים מול נוף מרהיב, חוף ים או מדבר בראשיתי, אנו מתרשמים מהאור והצבעים, הקווים וההוד. ההרמוניה של תכול השמים עם ציפורי הכנף, כשברקע קרני השמש האדומות ה"נשברות" על עצי הדקל, מעניקים לנו חוויה של שלמות, שבעומקה אנו חשים השראה עילאית.
חווית החברה אף היא מקורה מתחושה של הרמוניה ושלמות. האנשים אינם דומים זה לזה, ובכל זאת ישנה התאמה ואחווה ביניהם. גם בחברה מגוונת, קיימת הרמוניה מאחדת. דומה הדבר לתזמורת של כלים רבים. לכל כלי יש צליל משלו, אך דווקא השוני הוא זה שגורם ליצירה להיות מושלמת.
חווית "האני" – המתגלה לנו בעיקר ברגעי התבודדות – מקורה נובע בהתייצבותנו מול כוחות מנוגדים הקיימים בקרבנו. יש בנו מידות שונות הסותרות זו את זו – אהבה ושנאה, שמחה ועצבות, ייאוש ותקווה. דווקא הניגודיות גורמת לתחושת הרמוניה פנימית בתוכנו.
קיים שוני בין שלושת סוגי החוויות. בטבע, אנו מתרשמים מההרמוניה הנראית לעינינו. האדם החווה את החוויה אינו חלק מההרמוניה, הוא חווה אותה מבחוץ, מנסה לשאוף אותה אל קרבו. בחברה, אנו חלק מהסימפוניה, אמנם כל אחד מאיתנו הוא רק כלי אחד בתזמורת, אך הוא חלק ממנה. חווית "האני" היא הנעלה שבחוויות, חווייה זו מתחוללת בתוככי האדם עצמו.
כל שאר החוויות מוצאות את מקומן באחת משלוש חוויות אלו, חוויה שמקורה מחוץ לאדם, חוויה שהאדם חלק ממנה וחוויה שאופפת את האדם כולו, ללא תלות בגורם נוסף. יחד עם זאת, חוויות רבות שהאדם עובר מורכבות משילוב של שלוש סוגי החוויות...
היהדות מקנה משמעות עצומה להתבוננות ולהתפעלות מהטבע. אבי האומה, אברהם אבינו נולד בבית עובדי אלילים. כל אנשי דורו השתחוו לעץ ואבן וסגדו לכוחות הטבע. והנה, קם אברהם וכנגד הדעה השלטת הכריז קבל עם ועדה: "יש אלוקים, יש מנהיג לבירה".
אברהם הגיע להכרה זו באמצעות התבוננות בבריאה. התבוננות זו גרמה לו להבין שלא יתכן שכל מרכיבי היקום יפעלו בהרמוניה כה מושלמת, בלא שיהיה להם יוצר אחד, המנהיג את עולמו ומווסת את התהליכים הפועלים בו.
וכך מתאר "החזון איש" את מידת האמונה: "מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש ושעתו היא שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית העלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו".
"האומנם העדין הזה פצעיו לא חובשו עדיין, והנה הוכה הכה ופצוע, כי ליבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא ופגע בעיכובים מכריעים על כל שעל ושעל, אבל מרצו הגדול עמד לו להסיר כל המכשולים אחת לאחת".
התורה מדגישה שהתנאי לקבלת התורה הוא: "כאיש אחד בלב אחד". כשכל יחיד מזהה את עצמו כחלק מהכלל, נוצר כלל מאוחד הראוי לקבל את תורת ה'.
מה מאחד את עם ישראל במשך אלפי שנים? מה שמר עליו במשך אלפיים שנות גלות? עם ללא ארץ, ללא צבא וללא מדיניות משותפת – מהו סוד נצחיותו? לעם ישראל יש ייעוד משותף להיות נושא דגל כבוד שמים, כל עוד שייעוד זה נשמר – עם ישראל ממשיך להתקיים.
החוויה החזקה ביותר היא, כאמור, חווית "האני".
כשאדם מתבודד עם עצמו, הוא רואה אל נכון את חסרונותיו ומעלותיו, הוא חווה את תכונותיו הניגודיות והוא מזהה את חייו הפנימיים. כך נוצר בו רצון לשלוט על עולמו הפנימי והקסום, ולחיות חיים אמיתיים...
אחת הדוגמאות לחוויית "האני" היא סיפורו של יוסף. רבותינו לומדים אותו על פי תורת הרמז. "מצרים" מהווה משל לכוחות הגוף שבאדם. שימוש לא נכון בהם, עלול להוות "מיצר" להתפתחותו של האדם. יוסף מלמד אותנו כיצד לשלוט על "מצרים". יוסף היה שליט במצרים, הוא זן וכלכל את כולם באופן מבוקר ומחושב, וכך גם אנו צריכים ללמוד כיצד לנתב את הכוחות השונים שבנו לאפיקים חיוביים. כשנשכיל לעשות זאת נגיע אל חווית "האני"...
למדנו על שלושת סוגי החוויות העיקריות שמהן משתלשלות שאר החוויות כולן. למדנו גם כיצד היהדות מקנה דגש ומעניקה חשיבות לכל אחת מחוויות אלו.
תפקידנו לנסות ולזהות את אותם רגעי חוויה שבהם הרגשנו חיות אמיתית, על ידי התבוננות זו יוכל האדם לבנות לו חיים חדשים – חיים של חיים...
|
|
|
נתקבלו 1 תגובות
פתיחת כל התגובות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|