כאשר פרעה מינה את יוסף, הוא הטיל עליו משימה מורכבת ביותר - עליו היה להוביל את הממלכה המצרית להתמודדות הנכונה עם שבע שנות הרעב המתקרבות.

הפעולה הראשונה שבה נוקט יוסף היא: "ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים" (בראשית מ"א, מ"ו).

כצעד ראשון הוא יוצא אל השטח להכיר מקרוב את העם היכרות בלתי אמצעית. הוא עורך מסע אישי ברחבי המדינה. כך יחוש בצורכי העם מקרוב.

ואכן, הוא מוצא כי חלומותיו של פרעה התגשמו בדיוק רב בהתאם לפתרונו. הארץ שבעה ועמוסה משבע שנות שובע, ונותר עודף חקלאי רב ביותר.

עובדי האדמה מעבירים ברצון חומש מיבולם לאסמים הממשלתיים שהוא מקיים. העודפים שעברו לידי הקניינים הממשלתיים כה רבים, עד שהמוכרים ויתרו על שקילת המשלוחים ועל ספירתם, "כי אין מספר" (שם מ"א, מ"ט). כך התכוננה הארץ לקראת הרעב הכבד.

בשלב הבא מארגן יוסף מבצע אגירה בהיקף ארצי: "ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים ויתן אוכל בערים... ויצבור יוסף בר כחול הים" (שם מ"ח-מ"ט).

כלומר, אגירה ממלכתית דווקא, תוך כדי מניעת אגירה פרטית. זו האחרונה מצמיחה את הספסרות ומולידה את האנוכיות. כבר בתחילת דרכו שילב יוסף את המוסר ואת חינוך ההמונים במשנתו הכלכלית. אזרחים מצריים שניסו לאגור תבואה באופן פרטי, לא הצליחו.

הוא קנה את כל התבואה ושמר עליה כרכוש המדינה. אחר כך, בעת מצוקה, חזר ומכר אותה לבני העיר. בדרך זו נהג בקימוץ נבון. אדם נוהג חיסכון במה שקנה בכספו, ולעומת זאת, הוא מזלזל במה שקיבל במתנה.

עם תחילתה של תקופת הסבל והרעב, היה על יוסף לערוך תכנון כלכלי-סוציאלי חדש ומקיף. היה עליו לתכנן שימוש מבוקר במלאי שהצטבר, כדי לאפשר כלכלה תקינה במשך כל שבע שנות הרעב, וכדי להחזיר את המדינה לאחר מכן לחיים כלכליים תקינים. הוא עודד את האוכלוסייה המקומית להחזיק מעמד והשתמש בביקוש לתבואה מצד הארצות השכנות לטובת האוצר המצרי.

כדי למנוע אגירת מזון, בהלת קניות ומורל ירוד, פיזר יוסף את מחסני התבואה בכל ארץ מצרים והורה לאחסן את יבול השדות באזור הקרוב ביותר לתושבים.

מאגרי התבואה

סקירה עכשווית מאפשרת להבין את גודל תרומתו של יוסף בניווט הכלכלה המצרית מוכת הרעב. מומחי כלכלה בעולם יכולים ללמוד משיטותיו של יוסף "המשביר לכל ארץ מצרים".

באתרים רבים במצרים נמצאו בורות אגירה ענקיים, שהיו מרופדים בתערובת דוגמת חרס כדי למנוע חלחול מים מהדפנות. נוסף לבורות הענק, נמצאו שרידי מבנה שעמד מעליהן. היה זה שילוב גאוני של שימור החיטה בטמפרטורה קרירה המושגת על ידי שהייה בתוך האדמה, עם הערכות למניעת ריקבון על ידי מניעה של חלחול מים. מעל האתר היה קרוב לוודאי מבנה ענק שאיפשר אוורור נאות של החיטה והעניק הגנה מפני פגעי אקלים חיצוניים (גשם, שמש וכו').

עד עתה נחשפו כמה עשרות מתקנים כאלה המתוארכים לתקופתו של יוסף, אלא שהחוקרים משוכנעים בדבר מציאותם של מאות ואולי אלפי מאגרים מסוג זה, שבנייתם מתחת לפני האדמה הקלה על הסוואתם. המאגרים שנחשפו הם רק קצהו של קרחון. אבל השיטה בכללותה נחשפה. עד זמנו של יוסף לא החזיקו מעמד שיטות האגירה זמן רב והגרעינים היו מתעפשים, אך יוסף הצליח להקנות למצרים שיטה חדשה ששימרה את התבואה.

מומחים לאגיפטולוגיה (מצרים העתיקה) מוצאים קו חלוקה ברור בין התקופה שקדמה לזו של יוסף לבין התקופה המאוחרת יותר. התקופה הקדומה (לפני 4000 שנה) מתאפיינת במצבורי בר בריכוזים גבוהים באזור ארמונות המלך או בערי המלוכה. היה זה בעת שלטון המלך אסיוט או קרנך. כאשר נמצא ארמון המלוכה במצרים התיכונה או העליונה, נמצאו אסמי בר באזור. בתקופתו של יוסף נמצאו האסמים פזורים בכל רחבי הממלכה.

יוסף ריכז את התבואות בצורה כזאת שלכל אזור גידול (עיר או כפר) היה אסם משלו. על האסמים הפזורים היה משמר כבד, בפרט בשנות הרעב, כדי לאפשר חלוקת מזון הוגנת. בעיקר חסך בכך יוסף את ההובלה מרחבי מצרים אל אזור הארמון, ומשם למחוזות החלוקה - מבצע שהיה מצריך לוגיסטיקה כבדה. נוסף לטעמים אלו, מצאו חז"ל טעם מעניין (המאושר אף הוא על ידי החוקרים): לכל חיטה וחיטה יש תנאי גידול משלה, וכן תנאי השתמרות הנובעים בין היתר מסוג האדמה שבה היא גדלה והאקלים השורר שם. החיטים נשמרות טוב יותר באקלים שגודלו בו, ולכן החליט יוסף להשאירן במקום ולא לטלטלן לאזורים מרוחקים ששורר בהם אקלים שונה.

ממציא הדרכון, ומדיניות ההגירה

כאשר גבר הרעב, "ויפתח יוסף את כל אשר בהם" (שם מ"א, נ"ו). לא נאמר שחילק מן האוצרות לעם, אלא רק פתחם. האוכלוסייה, שראתה את המאגרים העצומים העומדים לרשותה, התעודדה ושמרה על רגיעה כלכלית.

השמועה על מלאי התבואה הענק הנמצא במצרים הגיעה אל הארצות השכנות אשר אף הן סבלו מן הרעב. סוחרים וקונים רבים החלו לנהור אליה בשיירות ארוכות. הקריאה: "נלך למצרים ונחיה ולא נמות" (שם מ"ב, ג'), הקיפה את הארצות סביב והגיעה אפילו לאוזני יעקב בארץ כנען.

"המשביר הגדול" הפגין רוחב לב אנושי ויושר אישי קיצוני. הוא סיפק גם את צורכי המדינות השכנות, כפי שנאמר: "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף, כי חזק הרעב בכל הארץ" (שם נ"ז). רגישותו לסבל האחר העפילה בלבו לפסגות אנושיות נשגבות ביותר.

כדי לכוון את הלחץ מחוץ לארץ לטובת האוצר המצרי וכדי למנוע צריכת יתר של יחידים והתפתחות שוק שחור, נקט יוסף מספר אמצעי הגנה. במדרש רבה על הפסוק: "ויוסף הוא השליט על הארץ" (בראשית מ"ב, ו'), מובא: "יוסף גזר גזרות - שלא ייכנס עבד למצרים, שלא ייכנס אדם בשני חמורים, שלא יוליכו חמורים תבואה ממקום למקום, ושלא ייכנס אדם עד שיכתוב את שמו ושם אביו ושם זקנו".

הפקודה הראשונה קובעת שלא ייכנס למצרים אדם ללא עבודה, שכן הוא עלול להשאר במקום וליפול למעמסה על התושבים.

הפקודה השנייה מגבילה את כמות היצוא. כל קונה יוכל לקנות כדי משא חמור אחד בלבד.

הפקודה השלישית מווסתת את השיווק הפנימי במדינה ומונעת הובלת תבואה לערים הגדולות, שם מקווים הסוחרים להשיג מחירים גבוהים יותר מאשר בערי השדה.

הפקודה הרביעית - הצורך ב"דרכון", אשר יוסף הוא ממציאו הראשון, קובעת שכל זר הנכנס למצרים, יציג מסמכים על עצמו, על אביו ועל סבו.

התקנות מסדירות את סחר התבואה ומונעות התנפלות נרחבת על המלאי המצרי. הפקודה הראשונה מונעת את הגירתם של אלמנטים בלתי רצויים ובלתי פרודוקטיביים, אשר יגדילו את מספר דורשי המזון בתוך מצרים. הפקודה השנייה מונעת היווצרות שוק שחור וסחר בלתי ליגאלי.

תקנת הדרכונים סיפקה נתונים על מספר הקונים, על שמם ועל מוצאם. חשיבות הפיקוח על הרכישות מחו"ל היתה כה גדולה, עד שיוסף מינה את מנשה, בנו הבכור, לראש מנהל ביקורת הדרכונים. במשרדו של מנשה נוצרה כרטסת מדויקת על סמך המסמכים שהוצגו בגבולות, ובה נכללו כל הזרים שהגיעו מחו"ל לרכישת תבואה.

לסיבות הכלכליות שהביאו את יוסף לתקן תקנות אלו, הצטרפו גם סיבות אישיות-משפחתיות. בעזרת התקנות ביקש יוסף להביא את כל אחיו למצרים, בלא שידעו מאומה על זהותו. אחר כך יתרחש דין ודברים מרגש, שבו יתגלה אליהם בזהותו האמיתית.

התקנה אודות חמור אחד בלבד לכל קונה, אילצה את כל האחים לבוא בעצמם, כולם ולא חלק מהם, ואף לא לשלוח את עבדיהם במקומם.

התקנות הפסיכולוגית

ביחס לאוכלוסיית הארץ נהג יוסף בשיטת "כרטיס הלחם". לא היו אנשים שהשיגו שפע בולט, אך גם לא היו אנשים שסבלו מחסור. גם בנוגע לאביו ולאחיו היה יוסף קפדני מאד: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף" (בראשית מ"ז, י"ב). חלוקת הלחם והמזון לכל תושבי מצרים היתה לפי מספר הראשים. יוסף לא העניק למשפחתו כמות מזון גדולה יותר, אלא נהג בהם ללא שום העדפה. כך לא השחית השלטון.

מן הפסוק: "וירדו אחי יוסף עשרה", ניתן ללמוד גם על מצב ביטחון הדרכים בשנות הרעב. ללא ספק ארבו שודדים במדבריות. הם ידעו כי הבאים מצרימה מבקשים לקנות תבואה, ו"הכסף בפי אמתחותיהם". כך גם לקחו בחשבון שדרכם בחזרה איטית, כיוון שהם עמוסים בתבואה. לפיכך, הקפידו היורדים מצרימה לנסוע בשיירות גדולות והיו מתעכבים במלונות למציאת מחסה. בצדק חשש יעקב אבינו שבנו האהוב בנימין יצטרף לנסיעה המסוכנת.

בתוך מצרים היו החיים שקטים יותר, הודות לדרכי הארגון הנבונות של הממלכה. הכל היו תמימי דעים שההתפתחויות תואמות את פתרונותיו של המשביר הגדול. המלאי העצום שמדי פעם נחשף לציבור, חיזק את בטחונם שהתקופה הקשה תעבור.

אמנם נשמעה גם אי שביעות רצון בשורות האזרחים: "ויצעק העם אל פרעה" (שם מ"א, נ"ח). ההתמרמרות נוצרה בגלל מנות הלחם הקטנות והאוכל החדגוני: דגים מן הנילוס, בצלים, שום וקישואים שסופקו להם. מצד שני, היתה ההרגשה הכוללת טובה בגלל היתרון על הארצות השכנות שמסביב.

"ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ" (שם מ"ב, ו').

האימון כלפיו הלך והתחזק, משום היותו שונא בצע מוחלט ועקבי. חייו הפרטיים היו מוסריים וטהורים במידה שלא נודעה דוגמתה.

הדרישות ליושר ולמוסר הופנו גם כלפי החוגים האמידים. אותם מלפפונים ובצלים אשר חולקו לעניים, היו גם מנת חלקם של העשירים. הוא דרש מן השרים אשר ביקשו לקיים קרקסים ותיאטרונים גם בשנות הרעב, להגביל את הבילויים לנוכח מצוקת העם.

העם גם ידע שיוסף לא נגע כלל בכספי הציבור, אלא רק ריכז את כספי המדינה כדי להשיב את חובותיה משנות השובע בעבור רכישת התבואה ואגירתה, וכן ליצור תשתית לשיקום המדינה לאחר שנות הרעב. את הכסף כולו העביר "ביתה פרעה" (שם מ"ז, י"ד), היישר, לקופת המדינה.

כך בלט כחריג מובהק בין תופסי השלטון בעולם. משום כך, היה לסמל שלטון הצדק.

סוף שנת הרעב השנייה, והנה: "ויחזק הרעב בארץ מצרים" (שם מ"א, נ"ז). היבול של התבואה, של הפירות והירקות ושל המספוא נתקלקל.

יוסף מחליט להכניס שינויים במדיניותו. הוא מנהיג מסחר בלתי מוגבל עם המדינות השכנות: יבוא מצרכי מזון כתחליף לתבואה. הקונים הזרים משלמים תמורת התבואה גם במספוא טרי, באורז ובפירות.

המצרים באים אל יוסף בבקשה: "קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם, ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה, ותן זרע, ונחיה ולא נמות, והאדמה לא תשם" (שם מ"ז, י"ט).

מטעם השלטון חילקו לאוכלוסייה כמויות גדולות של תבואות ושל קמח. עתה עולה הדרישה לזרעים! דרישה שלא הועלתה עד כה. המחסנים מלאי תבואה שתספיק עד סוף שנות הרעב, ומה פשר הפחד הנורא? סביר, אפוא, שהפחד לא נבע מחוסר מזון, אלא מהדאגה "והאדמה לא תשם".

לכבודו של האב יעקב שיורד ומברך את המלך, מסכים יוסף לבקשתם: "הא לכם זרע וזרעתם את האדמה".

הרעב לא פסק לחלוטין, אלא כלה באיטיות ובהדרגה. עובדה זו הזרימה ללב תושבי מצרים אומץ ותקווה מחודשים. הם תכננו את התקופה שלאחר הרעב, עיבדו את אדמתם וזכו ליבול דל, אולם מעודד. זכות הצדיק שהגיע למצרים, היוותה ברכה למארחיו.

הממשלה מכרה לאוכלוסייה את התבואה באותם מחירים שבהם קנתה אותה מהם בשנות השובע. יוסף לא נטל לעצמו או לשכבות העליונות את ההכנסות, אלא שילשלם היישר לקופת אוצר המדינה.

אמנם הציעו האזרחים על דעת עצמם: "נהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה", אך בתורה אין זכר לתגובה. הממשלה רכשה את האדמות החקלאיות בלבד.

יוסף הורה שאזרחיה יהפכו לאריסים וימשיכו להיות אחראים לנכסים. אחראים אבל אינם עוד בעלים על אדמתם. כך תופק תועלת מרבית מהקרקעות. תנאי האריסות שניתנו לאריסים גרמו לכך שיהיו מעוניינים בשיפור אדמתם ובהגדלת תפוקתה לא פחות מפרעה.

בידי האריסים הותיר יוסף 80% מן היבול. את השאר גבה לטובת השלטון, כפי שהיה בשנות השפע, זאת כדי לא להכביד על האריסים במצוקתם הגדולה. "ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם" (שם מ"ז, כ"ד) הוראת יוסף בנוגע להסדר זה הביאה להתפרצויות שמחה: "החייתנו"! וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש" (שם מ"ז, כ"ו).

לאדמת הכהנים העניק יוסף יחס מיוחד. הוא לא הרשה לפגוע ברכוש הכהונה המצרית ונהג בה יחס של כבוד, עמדה שממשלות רבות בעולם יכולות ללמוד ממנה.

כלכלה מוסרית

שילוב ערכי-מוסר כסעיפים בתכנית הכלכלית להצלת מצרים, בולט גם בפסוק נוסף. בגבור הרעב, אזל גם הכסף. כדי לממן את רכישת מצרכי היסוד למחייתם, מכרו המצרים את שדותיהם לפרעה והפכו לאריסים. כך ניתן ליוסף השלטון הבלעדי על אמצעי הייצור של המזון הבסיסי. הוא יכול היה לשמור על מחירי מינימום ולמנוע ספסרות. אולם תבונתו העמוקה וחסידותו המופלגת באו לידי ביטוי דווקא בהתנהגות החברתית-המוסרית הבאה: "ואת העם העביר אותו לערים" (שם מ"ז, כ"א).

כל תושבי כל הערים הועברו אל עיר אחרת. האדמה כולה הפכה לרכוש המדינה, וכדי להמחיש יפה קניין זה, עזבו הכל את אדמתם על ידי הגירה כללית. אולם חכמת יוסף המתיקה סדר זה על ידי כך שתושבי כל עיר נשארו מלוכדים תמיד, והתיישבו בצוותא על אדמה חדשה. כך נשארו על מתכונתם היחסים הישנים, החברתיים והציבוריים, ולא חלה מהפכה גמורה בתנאים הקיימים.

בכך מנע יוסף את הירידה המוסרית המתלווה בדרך כלל אל חיי המהגרים ממקום למקום, שניתקו את הקשרים החברתיים והמשפחתיים הקודמים. בהעבירו את האוכלוסיה כולה למקום אחד, נותרו הקשרים הקודמים, והם שמרו על הקהילה ועל הפרט מפני התמוטטות ערכיהם המסורתיים.

כזו היתה תורת הכלכלה הנכונה והמצליחה של "המשביר הגדול".