אילו היינו שואלים מהם הכישורים הנדרשים מאדם כדי להיות מנהיג, היינו מקבלים את התשובות הבאות: "על המנהיג להיות מדינאי מעולה, היודע לכלכל את צעדיו בתבונה". אחרים יטענו: "מנהיג חייב להצטיין בכושר דיבור מעולה". יש שיטענו כי "להיות מנהיג לא יזכה אלא מי ששאף לכך מילדות והשקיע כל מאמץ אפשרי כדי לזכות לכתר זה".
להפתעתנו, מעלה התורה תכונות וכישורים שונים לחלוטין למנהיגות אמיתית. המנהיג הראשון של ישראל, מי שהפך לסמל, לאות ולמופת לכל יושבי תבל, היה משה רבינו.
לא זו בלבד שמשה רבינו לא היה מקובל על הציבור, אלא שהוא גם לא היה מוכר לרובו ככולו. הוא הגיע אל המנהיגות היישר מגלות ארוכה בארץ מדין. כשביקש הקב"ה להטיל עליו את כתר המנהיגות, טען משה: "והן לא יאמינו לי" (שמות ד', א'). טיב אישיותי אינו ידוע בין הבריות, זר אני ונכרי בארצי.
גם ממהלך הדברים המתואר בתורה, לא מצטיירת דמותו כמדינאי ממולח. בתום פגישתו של משה עם פרעה מלך מצרים, הוא לא יצא בהצהרות דיפלומטיות המשתמעות לכמה פנים, כמקובל במערכת הפוליטית. הפגישה הסתיימה ללא גינונים כלשהם ובשתיקה: "ויצא מעם פרעה בחרי אף" (שמות י"א, ח'). לא כך נוהגים מדינאים בני זמננו.
הוא גם לא ניחן בכושר דיבור סוחף. לא במתק לשונו הוא רכש את אהדת ההמונים. להיפך, הוא היה כבד פה וכבד לשון.
בעיניו היווה מום זה מחסום טבעי, שאינו מאפשר לו לקבל את השליחות האלוקית. ואמנם, טענה זו העלה משה באוזני האלוקים בעת שנתגלה אליו לראשונה בסנה במדבר (שם ד', י'): "בי ה', לא איש דברים אנוכי, גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". וכי מסוגל אני להלהיב בדברי המקוטעים את ליבם של עם העבדים המיואש? ואף אם יקבל העם בדרך כלשהי את דברי, כלום יתפעל פרעה הגאה והאכזר מדברי האיש שאינו מבטא את מילותיו בבירור? האם בעקבות הגמגום ישמע לו וישחרר את נתיניו המשועבדים?
המציאות הקשה זועקת, לכאורה, למנהיגות מסוג שונה, למנהיגות המסוגלת להוביל עם שלם בפיה.
אולם תשובת האלוקים לטענתו היתה (שם י"א): "מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או חרש... הלא אנוכי ה'".
"אמר לו: אם אין אתה איש דברים, אל תחוש. הלא אני בראתי את כל הפיות שבעולם, ואני עשיתי אילם את מי שחפצתי. אלא לעשות בך נס אני חפץ בעת שתדבר, שיהיו דבריך נכונים, שאני אהיה עם פיך" (מדרש רבה). ה' אינו מעוניין במנהיג שהוא "איש דברים", הוא מעוניין במנהיג צדיק ועניו, הקרוב אליו בכל ליבו, וחש שהוא אינו אלא צינור להעביר את דבר האלקים.
הנבחר למנהיגות מבין כי מומו הינו חלק משליחותו!
האמת דורשת את הסרת הסממנים החיצוניים מאישיותו של המנהיג. לבל יאמרו הבריות שהעם הלך שבי אחר קסמיו, ושהאיש כבש את דמיון ההמון ואת לבו בכשרונו הרטורי.
לא בנקל קיבל משה את התפקיד לגאול את העם הנבחר. שבעה ימים תמימים הוצרכו כדי לשכנעו להסכים לכך.
משה רבנו סבר שהגאולה לא תוכל לבוא, כאשר קיים חוסר התחשבות ברגשות הזולת, ברגשותיו של אחיו אהרן, שמא תחלש דעתו, כשיראה את משה אחיו הצעיר עולה לגדולה.
רק כאשר ה' מבטיחו כי אחיו לא ייפול ברוחו כשימונה משה למנהיג, אלא אדרבה: "וראך ושמח בליבו", הסכים משה רבנו לקבל את כתר המנהיגות על ראשו.
המנהיג ידע כי גם אם מדובר בגאולת עם שלם, אסור לרמוס את כבודו של אדם בודד. הכלל לא ייבנה מחורבנו של הפרט. אדרבה, מי שאינו יודע להעריך את רגישותו של היחיד, לא יוכל לשמש כמנהיג אמיתי לרבים.
האלוקים מפעים אותו בחזון הגאולה (שם ו', ו'-ח'): "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם... וגאלתי אתכם בזרוע נטויה..." אולם החזון האלוקי שבפיו פוגש באנשים מרי נפש, המחפשים תשובה לצורכי הרגע הקודר הנוכחי (שם ט'): "ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה".
משה עומד מופתע מול העם קטן האמונה. הפער בין מציאות הגאולה העתידה, ההולכת ונרקמת, לבין אופק חייהם הצר, גורם לו עוגמת נפש רבה. היתה זו האכזבה הראשונה שהנחיל לו עמו, אכזבה שאותה שטח לפני ה' שולחו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה?" (שם י"ב).
בצעדיו הראשונים כמנהיג העם, מעניק האלוקים למשה שיעור ראשון מאלף בהנהגה: "בני סרבנים הם, רגזנים הם, טרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם (את התפקיד), שיהיו מקללים אתכם, שיהיו סוקלים אתכם באבנים" (מדרש רבה שמות ז', ג'). המנהיגות - עבדות היא ולא שררה.
פרט נוסף בקבלת המנהיגות מסוגל להפתיע אותנו:
האלוקים מצווה על המנהיג הנבחר לרדת למצרים ולגאול את בניו. אך למרבית הפלא, המנהיג לא נחפז לבצע את השליחות הגורלית שהוטלה עליו. תחילה הוא ניגש לחותנו שבביתו הוא מתגורר, והודיעו על רצונו לחזור למצרים. "ויאמר יתרו למשה לך לשלום" (שמות ב', י"ח). רק לאחר שקיבל את הסכמת חותנו, הוא נחפז להגיע לאחיו הנאנחים.
האם חובת הנימוס כלפי יתרו שקולה כנגד הצלת עם שלם מידי המצרים האכזריים? מדוע התעכב משה עד שנתן לו חותנו רשות לנסוע?
ההסבר נעוץ ברגש נאצל. יתרו פתח את ביתו לפני משה ועמד לצדו בשעת דחקו. אם יעזוב אותו ללא קבלת רשות, הוא משלם לו רעה תחת טובה. מי שמתעתד להנהיג אומה שלמה, חייב להיות אדם מושלם, אדם בעל יושר אישי ללא רבב.
גם מי שנשלח על ידי הבורא למטרה חשובה מאין כמוה, מוטל עליו להזהר שלא ידרוך בדרכו על זכויות לגיטימיות של זולתו, כי הבורא חפץ שההנהגה תבוצע בדרכי יושר, צדק ואמת.
מידה נאה נוספת היתה לו למשה, רגש של הכרת טובה כלפי הכול, גם כלפי היחיד, גם כלפי זה העומד בתחתית המעמד.
הוא לא הסכים להכות את עפר הארץ, ואף לא את המים שחשו לעזרתו בעת מצוקה, מפני רגשות כבוד שחש כלפיהם, אף שדוממים הם ואינם בעלי רגש.
לא היתה זו הבעת תודה סתמית וחסרת משמעות כלפי הדומם. היתה זו פעולה מובהקת של טיפוח האישיות. המידה של הכרת טובה היא תכונה אצילית בנפשו. משה ידע כי הכאת היאור אינה פוגעת ביאור שאינו מרגיש מאומה, אולם היא פוגעת ברגשות התודה שבלבו שלו.
מנהיג המודע לרגשותיו, רצונו לטפח את הטובות שבהן.
השוני הגדול בין התכונות הנדרשות בעולם ממנהיג לבין דרישות התורה, נובע מהבנה שונה של המושג מנהיגות. לא כוחו של המנהיג וכישוריו הם העומדים לו, אלא עזר משמים הוא המכוון את דרכו. משום כך, דווקא הענווה נדרשת ממנו כדי להצליח במשימתו, והיא המעטרת את האדם בכוח מנהיגות.
הרשם עכשיו!
