"החפץ חיים" סיפר משל על מלמד דרדקי, שנאלץ לצאת מהכיתה ולהותיר את תלמידיו בעמדת המתנה. לפני יציאתו התרה בזאטוטים לא להשתולל בהעדרו. לא חלפו דקותיים והילדים קמו ממקומם והתחילו לשחק. הם בחרו במשחק מרתק על מדינה שיש בה מלך ושרים, שוטרים וגנבים, סוחרים ופועלים. ככל שהזמן התארך והמלמד טרם הגיע, שקעו הזאטוטים במשחק. שכחו שהוא בעצם משחק, והתרגלו להבדלי המעמדות. העשירים רדו בעבדים, השרים בעשירים, ומעל כולם המלך ירום הודו, רודה בנתיניו ללא רחם. ממרומי כס מלכותו יורה הוא פקודות על צאן מרעיתו המבוהל. עד ש... נשמע רעש קטן מכיוון הדלת, שקשוק המסמן את לחיצת ידו של המלמד על הידית. בתוך שניות הסתיימה ההצגה, האימפריה האדירה התפוגגה, הצבא פורק, הכלכלה קרסה, העשירים התרוששו, העבדים ברחו והמלך הסיר את כתרו... הררי החלומות התנפצו אל סלע המציאות. המלמד נכנס אל הכיתה ומצא את עצמו מול עיניים טהורות של זאטוטים מבויישים, החוששים לעונשם ומייחלים לסליחתו.

זה עתה סיימנו את ספר 'הישר', הוא ספר בראשית. הפסוק האחרון בחומש: "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים" (בראשית נ', כ"ו) מסיים לכאורה בתחושה מרירה, לסיים ספר ב...ארון מתים? בפרט כשנתבונן בפסוק האחרון של ספר שמות: "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ', ל"ח). פסוק המסתיים בנימה אופטימית, וכן יתר ספרי התורה. מדוע רק ספר בראשית מסתיים כך? בנוסף, ספר שמות מתחיל במילים: "ואלה שמות", ממתי מצאנו ספר המתחיל באות ו' החיבור?

נראה שיש קשר הדוק בין הפסוק האחרון שבספר בראשית לפסוק הראשון שבספר שמות. עם ישראל בדרך אל הגלות, גלות מצרים. לכן, מחזקים את בני ישראל לפני היציאה: "ארונו של יוסף", יוסף הצדיק יצא לגלות יחיד שלא מרצונו ועמד שם בגבורה עילאית בניסיונות אדירים וצלח אותם. לכן, אתם בני ישראל קחו עמכם את המורשת של יוסף, המורשת החיה של בניית תא משפחתי יהודי בתוך מצרים. יוסף בנה ויצק את המסילות. זוהי 'הבשורה' והעידוד בארונו של יוסף המסמל לכל המתקשים והמתלוננים דוגמה של עמידה בניסיונות. לפיכך, ספר שמות מתחיל ב-ו' החיבור, הוא מקשר בין יוסף הצדיק ל:"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה".

 אלא שגלות זו ארוכה וקשה היא מאד, כפי שראה אותה אברהם אבינו בחזיון הלילה: "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. ויאמר לאברם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, י"ב-י"ג). עם ישראל מרוסק פיזית, נפשית ורוחנית במשך מאות שנים. ילדים מושלכים ליאור, משמשים כלבני בנין. דורות, דורות של ילדים שכן שרדו, נולדו לתוך מציאות של שיעבוד ללא תכלית. על פני השטח נראית המציאות הקיומית הטבעית והבלתי ניתנת לערעור: "מעולם לא יצא עבד או שפחה בן חורין ממצרים".

במצב נורא זה מקבל משה את הציווי מאת ה': "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני-ישראל ממצרים" (שמות ג', ט') על משה רבנו הוטלו שתי משימות. המשימה 'הקלה' להוציא פיזית את עם ישראל ממצרים, והמשימה 'הקשה' היא להוציא את מצרים מלב בני ישראל... להוציא את טומאת מצרים, את הייאוש ואת ההשלמה עם המצב. משה מסרב לקחת את המשימה בטענה של : "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'". משה רבנו תוהה כיצד ניתן להחדיר אמונה ללבבות במצב זה? כיצד ניתן לגרום להם לרצות להיגאל? "ויאמר אליו ה', מזה בידך ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש, וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה, שלח ידך ואחוז בזנבו, וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו" (שמות ד', א'-ד'). מה פשר הדוגמה של המטה ושל הנחש?

 עונה על כך הרש"ר הירש: האות הוא 'מנוף רוחני', אמצעי לשכנע בו, כי מי שמצויד ביכולת הפיכה זו של מטה לנחש שליח הוא של כוח יחיד בבריאה, הקובע את הסדר ואת המהלך הטבעי של כל דבר. כוח שרק ברצונו תלוי המשכם של חוקי הטבע, שכן הוא עצמו חוקקם. עובדה שהשליח קיבל כוח להפוך צומח לחי, כך יחולל מהפך כללי להפוך עבדות לחירות.

 זאת ועוד, המטה עליו נשען האדם ובו הוא גם שולט, הופך ברצות ה' להיפוכו הגמור, לנחש. הנחש נוטר איבה לאדם, והאדם נס מפניו. אותו רצון יאפשר לאדם להכשיר את משענתו לשלטונו, וברצונו ישלח כוח עוין, אשר ממנו ירא האדם וינוס מפניו. גורל העבד כגורל השר. ברצונו יעשה את פרעה לעבד, ואתכם למושלים. ברצונו מטה פרעה יהפוך לשוט. אך אל תראו את המציאות העכשווית כמציאות בלתי הפיכה, גם אם היא נמשכת מאות שנים, הכול הפיך. ברגע אחד הכל יכול להשתנות, כפי שהשתנה המשחק המרתק של הדרדקים.