פעם אחר פעם צצה תופעת הסרבנות במדינת ישראל. פעם אלו סרבני הטייסת, לאחר מכן סרבני הפינוי ושוב סרבני הסיירת, ועוד היד נטויה.

לאמתו של דבר ההתמודדות עם פקודה בלתי מוסרית אינה נחלתם של חיילים בלבד. היא יכולה להתרחש באופן דומה, אם כי פחות רעשני, גם בחיי היומיום. מנהל מפעל ליצור רעפים מבקש מחוקר פרטי להתקין מכשיר ציתות או מצלמה נסתרת באולם היצור על מנת שיוכל למנוע ריגול מסחרי או כדי לצפות מי מפועליו מתעצל בעבודתו. האם צריך החוקר להתחשב בתפישת מצפונו או שמא צריך הוא לחשוב על פיות ילדיו המשוועים לטרף? האם יש מקום למצפון ומוסר בעבודה ובעסקים? ואם כן עד היכן?

האם חובתו  של חייל לבצע את פקודות מפקדיו חזקה כל כך עד שהיא יכולה לדרוש ממנו להתכחש לערכיו? ההיסטוריה מציגה בפנינו דוגמאות שונות, לכאן ולכאן.

דוגמא א'

"ב-3.11.1941 בוצעה האקציה הגדולה של "השיניים הצהובות", היא נמשכה שלושה ימים. המספר הכולל של היהודים שהוצאו באקציה זו היה 12.000 איש. אחרי האקציה הגדולה של "השיניים הצהובות" התכנסו בוילנה ראשי החוגים הדתיים לישיבה. בעקבות ישיבה זו יצאה משלחת  אל מפקד הגטו יעקב גנס אשר הזהירה אותו שעל פי ההלכה אין הוא רשאי להסגיר יהודים לשלטון. גנס עם זאת היה משוכנע בצדקת דרכו ובסוף אוקטובר 1942 אחרי האקציה באושמניאה הצדיק את מעשיו באומרו: "אינני בטוח שכל אחד מבין את דברי, או שאנשים יצדיקו את מעשינו לאחר שנשתחרר מן הגטו, אולם זו דעתה של המשטרה. יש להציל את כל מי שניתן להציל ללא התחשבות ברגשותינו המוסריים".

נאמן למדיניותו המוצהרת השתתף גנס אישית בהעברת יהודים מגטו וילנה לפונאר, הוא עמד בשעת היציאה ופיקח על האקציה." (פסיקת רבנים בענין סלקציות בתקופת השואה, פנינה פייג, 1991)

דוגמא ב'

"ביום 22 ביולי 1942, ערב תשעה באב תש"ב, החל גירוש גטו וורשה במהלכו גורשו 70.000 מתוך 350.000 היהודים שחיו בו. למחרת התאבד יו"ר היודנראט בגטו וארשה, אדם צ'רניאקוב, בשתיית רעל במשרדו בבנין הקהילה. לפני מותו כתב  וכך כתב לפני מותו:

- "השעה 15.00 וארבעת אלפים כבר מוכנים ליציאה לדרך, תשעת אלפים מוכרח שיהיו מוכנים עד

לשעה 16.00."

- "כל היהודים ללא הבדל גיל ומין לבד מן היוצאים מן הכלל יגורשו מזרחה, תמיד מזרחה. החל מהיום שעה 16.00, יש לשלוח ששת אלפים, זוהי מכסת המינימום היומית."

מודיעים לו זאת ב22 ביולי בשעה 10.00 בבוקר... מקור התייסרותו הם היתומים שיגורשו והוא מתחנן עבורם ללא הרף, ב-23 ליולי הוא מבין כי אין לו ערובה שיינצלו. וכך כתב:

- "אבל למה היתומים? הם החלשים ביותר, הם הקטנים ביותר...זה העתיד. אין להם שום אפשרות לעשות משהו בכוחות עצמם. הם רוצים שאני אהרוג את הילדים במו ידי?...."

מוסר א' מול מוסר ב' – מי גובר?

אין זה מתפקידנו גם אין זה ביכולתנו לשפוט את מעשיהם של קדושי השואה. על כגון דא אמרו חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ברם, מקום להתבוננות יש ויש.

אם נעיין בדבריו הקצרים של מפקד גטו וילנא, יעקב גנס, נגלה פרט מעניין. גנס טוען להגנתו כי הוא פועל על פי  שיקולים קרים וריאליים נטולי רגשות מוסריים. הוא אומר:  "יש להציל את כל מי שניתן להציל ללא התחשבות ברגשותינו המוסריים".

לשיטתו, אסור ש"רגשות מוסריים" יפריעו למהלכו התקין של שיקול הדעת הקר. אולם על פי מה פועל שיקול הדעת הקר של גנס? הרי הוא אומר בפירוש כי "יש להציל את כל מי שניתן להציל". וכי למה יש להציל את מי שניתן להציל אם לא בגלל הערך המוסרי של קדושת החיים?

נמצא אם כן, כי לא השכל הקר עומד כאן מול הרגשות המוסריים אלא קביעה מוסרית אחת מול קביעה מוסרית אחרת, ערך מוסרי כנגד ערך מוסרי. השאלה היא האם הצו המוסרי שלא לשתף פעולה עם הגרמנים הוא הדבר הנכון לעשותו, או שמא יש לשתף פעולה איתם על מנת להציל את מי שיישאר בחיים,  אם בכלל.

אין ביכולתנו להכריע מי מהם צדק, מפקד גטו וילנא גנס או מפקד גטו ורשא אדם צ'רניאקוב, אולם ברור הדבר כי בעוד צ'רניאקוב נשמע ל"צו מצפונו" מעיד על עצמו גנס כי הוא פועל "בניגוד לרגשותיו המצפוניים".

כאן מקום להניח את השאלה הבוערת - האם צו המצפון קודם לצו המדיני או שמא הצו המדיני חשוב יותר? את התשובה לשאלה קשה זו מספקת לנו פרשת השבוע.

פקודה בלתי מוסרית בעליל

בפרשת שמות מתארת התורה כיצד חל פיחות דרמטי במעמדם של בני ישראל. ממשפחה מבודדת הקרובה למלכות, הם הפכו לעם של עבדי עבדים. תהליך זה לא התרחש ביום אחד אלא באופן איטי ועקבי, מעין תכנית שלבים שטנית.  היא החלה לאחר מותם של יוסף, אחיו ושאר בני דורו.

על פי דברי חז"ל המהפך שחל במעמדם של העברים נבע משתי טעויות שעשו. האחת – ראוותנות ממונית בעודם גרים בארץ לא להם. השניה – "ההשתלטות" היהודית על מצרים.

שתי סיבות אלו סיפקו את חומר הבערה לשנאת המצרית. אך מכיוון שלשנאה צריך לחנך, נמצאה גם הסיבה מדינית כללית לשנאה זו. כשפרעה פונה אל עמו יודע הוא שהסיבות לשנאת נתיניו הן קנאה וחמדה אך הוא מבין כי אי אפשר להצדיק ולבצע מהפך כה קיצוני על סמך  סיבות אלו, על כן הוא מספק להם סיבה מכובדת יותר. "וַיּאמֶר אֶל עַמּו,ֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינו,ּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" צריך להיזהר מהיהודים, אומר פרעה לנתיניו, הם מסכנים את שלום המדינה, הם גייס חמישי בתוכנו, צריך לרסן אותם. "הבה נתחכמה לו".

ההתחכמות הפרעונית היתה פשוטה ומוכרת. "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה,  אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ".

פרעה לא נסתפק ברעיון מחוכם זה. הוא גם בישל עבור העם העברי התחכמות אכזרית נוספת אשר יצרה את הרקע לתופעת הסרבנות הראשונה בהיסטוריה.

פרעה מוטרד מההתרבות העל-טבעית של העם העברי, מהנשק הסודי של העבריים - המאזן הדמוגרפי. הוא אוסף לארמונו את המיילדות העבריות, שפרה ופועה, ופוקד עליהן פקודה שלפי הקוד האתי העברי היתה פקודה בלתי מוסרית בעליל. הוא מצווה עליהן: "בְיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה".

לא פחות ולא יותר - לרצוח תינוקות. אל נטעה לחשוב שפרעה היה אדם בלתי מוסרי. הוא פשוט לא נשמע לצו מצפונו שכן טובת האימפריה המצרית עמדה לנגד עיניו. מי יודע, אולי הוא בכלל ראה בפעולה זו סוג של המתת חסד?---

המיילדות ניצבו עתה בפני דילמה ערכית מסובכת. מצד אחד אם לא תצייתנה לצוו המלכותי אפשר שתוחלפנה באחרות, אכזריות יותר, כאלו שתהרוגנה לא רק את הזכרים אלא גם את הנקבות. וכל זאת מעבר לסיכון האישי הכרוך בקריאת תיגר על הוראה מפורשת של שליט כל-יכול. מאידך, כיצד בכלל ניתן להעלות על הדעת את האפשרות להרוג תינוקות שזה עתה נולדו? אין לך רצח אכזרי ומתועב מזה.

קריאת תיגר במצרים

לפני שנמשיך הלאה מוטב להתעכב קמעא על מנת להבין את הסיכון שהמיילדות נטלו על עצמן בסירוב פקודתו של פרעה. מסתבר שבהשוואה לנורמות השלטוניות של תקופת הפרעונים אפילו רודן  כמו סאדם חוסיין יכול היה להחשב שליט רחום וחנון.

"שלטונם של הפרעונים המצריים נבנה סביב האמונה שהם התגלמותו של האל הורוס וצאצאיו של האל רע, אל השמש. הם הזדווגו בדרך כלל עם אחיותיהם ובנותיהם כדי להימנע מדילול הדם האלוהי שבעורקיהם. פרעה נתפש כמי ששולט בטבע, דבר לא נסתר ממנו וכל רצונותיו התגשמו. הוא היה הכהן הגדול, השופט העליון, מפקד החילות והממשלה. הצדק הוגדר כמה שפרעה אוהב, והעוול - כמה שפרעה שנא. במשך למעלה מ-3000 שנה כונה מלך מצרים בכתובות קיר "מנתץ ראשים". הוא תואר כשהוא גורר שבוי חסר ישע בידו השמאלית, בעוד היד הימנית אוחזת באלת השרביט לצורך ניפוץ גולגולתו. שליט שדברו היה חוק ולא יעבור, והעניש עבריינים בכריתת אפם ואוזניהם, בשיפודם דרך החלחולת או פעירת פצעים בגופם. לאחר מותם הועמדו נשמותיהם של נתיני פרעה למשפט שבו הואשמו ב-42 חטאים שונים, כמעט כולם הפרות של חוקי המדינה." ("אי ציות ודמוקרטיה", יורם חזוני)           

זהו אפוא הסיכון לתוכו הכניסו המיילדות את עצמן, אך הן לא היססו וקבעו את התקדים ההיסטורי.

עדיין נותר לנו להבין במדויק את טיב השיקולים ואת מהלך החשיבה שהנחה אותן  שהרי נפשות מוטלות על הכף, אבל אפשר כבר לקבוע כי התקדים נקבע. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים". זוהי העדות העתיקה ביותר המצויה בידינו המתארת בפשטות מהממת את תופעת הסרבנות.

לא זו בלבד שלא בצעו המיילדות את הצו והפרו בגלוי את הפקודה המלכותית אלא אף הקפידו בדברים שקודם לכן לא נזהרו בהם כפי שמתאר זאת  בעל ה"אור החיים": "רז"ל אמרו (שמו"ר א טו) שהיו מספקות להם מים ומזון, וצריך לדעת למה לא היו עושים להם כן מקודם? אלא, שמקודם לא נתנו דעתם על מצווה זו לספק מים ומזון. ואחר שצוה להן פרעה חששו שיהיו נחשדים שאם ימות אחד מהנולדים שהם הרגוהו, לזה להוציא עצמן מהחשד השתדלו להחיות אפילו מי שימות מיתת עצמו מחסרון הסיפוק.

"עוד ירצה לומר, להיות כי מן הדרך הוא כשיגזור מלך דבר על כל פנים בתחילת הגזרה דבר מלך חזק, ואימת מלך רועשת לבל עבור עליה, ובאורך הימים אחר הגזירה היא רופפת. ולזה הודיע הכתוב כי הצדקניות הללו בטלו גזירת מלך סמוך לגזירה והוא אומרו "ולא עשו", ואימתי? "כאשר דיבר"... ואדרבה ספקו מזון ובטלו דבריו סמוך לגזירה."

שיקולי סרבנות

הכרעתן המצפונית של המיילדות שלא להשמע לפקודת המלך לא הייתה אוטומטית ואם היתה כזו לא היתה מקבלת חשיפה תורנית שכזו. ההכרעה היתה הכרעה מוסרית המבוססת על עקרונות ערכיים. ואכן הפסוק מדגיש  "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים", כלומר לא השכל בלבד הוביל למסקנה זו, וגם לא הרגשות המוסריים כי אם יראת האלוקים. ה"אני העליון" שלהן לא הסכים לשיתוף פעולה אכזרי זה.

אמנם יש הבדלים מסויימים בין הסרבנות העברית אז לבין הסרבנות הצבאית בימינו. אז המיילדות סרבו לפקודה של שליט אכזר, המדכא את הקיום הלגיטימי של אומה שלימה בארץ לא להם. ואילו כיום הסירוב הצבאי של החייל הוא לפקודת המפקד הצבאי שמונה על ידי העם שלו בארצו ובמדינתו. אולם אין אלו הבדלים מהותיים, מה שקובע הוא העקרון שאין האדם מוכן לבצע פקודות שבעיניו הן בלתי מוסריות.

עם זאת ראוי שניתן את דעתנו לענין מהותי אחד המבדיל הבדל משמעותי בין המקרים והוא - מי אומר לו לסרבן שהפקודה שקיבל אינה מוסרית? בעוד שהסרבן הצבאי מסרב פקודה מחמת שפיטתו הסובייקטיבית, הסרבניות העבריות הקדומות סרבו בשם האלוקים. זהו הבדל  מהותי שאין להקל בו ראש. .

טענתם של השוללים את תופעת הסרבנות היא - מי נתן לסרבן את הכלים להחליט מה מוסרי ומה לא? וכי הוא יותר מוסרי מאתנו? וכי המפקד הישראלי אינו אדם מוסרי הפועל על פי אותו קנה מידה מוסרי של הסרבן? וכי הסרבנים נאורים יותר, עדיני נפש יותר מאיתנו?

זו הטענה האמיתית שיש להציב מול הסרבנים. הסרבנים מחליטים בעצם שתי החלטות. האחת – האם המעשה מוסרי או לא. השניה – האם לבצע את הפקודה הבלתי מוסרית או לא. כאן יש מקום לקלקולים" שהרי יכול להיות שהמניע האמיתי המסתתר מאחורי הסירוב היא עצלות או טעם פוליטי כלשהו ואם כן פעולת הסירוב מתרוקנת מתוכנה המוסרי ונעשית לכלי ניגוח קטנוני.

לעומת זאת בפני המיילדות העבריות לא עמדו שתי החלטות. הן לא התלבטו בשאלה האם הרג תינוקות הוא דבר מוסרי או לא. את זה כבר החליט עבורן האלוקים. להן לא נותר להחליט האם הן מטות אוזן לצו האלוקי  או לא. זוהי סרבנות טהורה וזכה שאי אפשר להטיל דופי במניעיה.

סרבנות זו עמדה לעם היהודי בכל גלויותיו והיא שעמדה לאבותינו ולנו. שימור המוסר היהודי נבע מכך שאת העקרונות המוסריים לא קבע העם היהודי בעצמו. עקרונות אלו אלוקיים היו ולפיכך לא נאלץ העם היהודי לאורך גלותו להתלבט בשאלה מה מוסרי ומה לא.  נותר לו רק להחליט אם לבצע פעולות הסותרות מוסר זה או לא.

אם תופעת הסרבנות החדשה עונה לעקרונות אלו הרי שאני בעד. סרבנות מסוג זה יש לעודד, אך לא במסגרת הצבאית. המיילדות העבריות היו מוכנות לשלם את מחיר סרבנותם. אם חושב החייל המאמין כי פקודות הצבא אינן עולות בקנה אחד עם אמונתו יתכבד נא ויפשוט את מדיו. הוא אינו יכול לסרב פקודה ולהשאר חייל. אם תופעת הסרבנות החדשה אינה עונה לעקרונות אלו הרי שיש להתנגד לה ולו מפני שמחללת היא את הסרבנות היהודית הטהורה, דבר הגורם להשחתת כוחנו המוסרי.