בני ישראל השתעבדו במצרים ועונו פיזית ורוחנית. המצרים העבידו אותם בעבודה קשה ונוראה תחת איומים, לחצים ומכות. וכך מתארת התורה: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה... ויצו פרעה לכל עמו, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו... ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו..." (שמות א', י"ג).

הסיפורים מוכרים לנו מהגננת תרצה וממבחני הבגרות בתנ"ך. במאמר זה הייתי רוצה "לעלות כיתה", לבחון את הדברים מנקודת מבט גבוהה יותר.

הרמב"ם, מסביר את תהליך גלות מצרים מעבר לפשט הדברים. ידוע שהתורה נדרשת בארבעה רבדים: פשט, רמז, דרש וסוד (ראשי תיבות פרד"ס). חשוב לדעת שגם כשלומדים את הטקסט על פי הרמז, אין הדבר ממעט אפילו כמלא נימה את משמעות הפשט. הרמז מוסיף רובד נוסף שעל פיו, הסיפור הוא פלטפורמה למסרים נוספים.

בסיפור גלות מצרים ישנם שלשה גורמים ראשיים, והם: מצרים, פרעה ומשה רבנו. הרמב"ם כותב באגרתו לבנו: "ויש לך לדעת, בני, כי "פרעה" מלך מצרים, הוא יצר הרע באמת... ותבין זאת מעניין המילה והרכבתה [פרעה – הערף]. ו"מצרים" בכללותה היא הגוף [כוחות הגוף]. ו"משה רבנו" הוא השכל האלוקי [הנשמה]".

הרמב"ם מלמד אותנו, שהמונחים "פרעה" ו"מצרים" אינם עובדות היסטוריות בלבד, קשורים הם לחייו של כל אחד ואחת מאיתנו. כל אדם באשר הוא נאלץ להתמודד באופן תמידי מול "פרעה" קטן שנמצא בתוכו, המנסה ללא הרף לכולאו ולמסגרו בתוך "מיצרים"...

במאמר זה ניטול משימה אתגרית, והיא: "הכר את האויב". ננסה להבין כיצד התחיל השעבוד הפיזי שלנו כעם, וכך נוכל להכיר את תהליך השעבוד הרוחני שכול אחד מאיתנו עובר - שעבוד שמתנהל בניצוחו של היצר הרע, או בשמו הנרדף - "פרעה", שם שניתן לו על ידי הרמב"ם.

הפסוקים מדגישים נתון שכאשר מעמיקים בו מגלים "עולם ומלואו". הנתון הינו: תחילתו של השעבוד נעשה בפה רך!

"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". הכוונה לעבודה קשה המפרכת ומשברת את הגוף. התלמוד (מסכת סוטה י"א) מביא משמעות נוספת למילה: "פרך" - "פה רך".

כדי לשעבד עם שלם זקוקים לפעול בטקטיקה שלא תעורר התנגדות. המצרים נקטו בטקטיקה של פה רך. בתחילה הם דברו עם בני ישראל ברכות ובנעימות. הבטיחו להם תנאים סוציאליים מעולים תמורת העבודה, מעמד, כסף וכבוד. אט אט בני ישראל מצאו את עצמם משועבדים למצרים לחלוטין...

נמשיך להעמיק בהקבלה בין שעבודם הפיזי של בני ישראל למצרים לשעבוד הרוחני של האדם ליצרו, ונגלה תגלית נוספת להבנת נפש האדם.

לפני הרצח הראשון בהיסטוריה, בו רצח קין את הבל אחיו, אמר אלוקים לקין: "ויאמר השם אל קין, למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלא אם תיטיב – שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו" (בראשית ד', ז'). האדם יכול לשלוט ביצר הרע.

כתוב כאן דבר נוסף: "לפתח חטאת רובץ": יצר הרע בפתח! הוא עוד לא נכנס פנימה! הוא עדיין רובץ! הוא עדיין לא פעיל. כל עוד האדם לא פותח "לחטאת" את הכניסה, הוא נשאר רובץ בחוץ!

התלמוד (ברכות ס"א) מדמה את היצר הרע לזבוב. בספר קהלת (פרק י') נאמר: "זבובי מוות יבאיש, יביע שמן רוקח". מה הדמיון בין יצר הרע לזבוב? כותב ה"כלי יקר" (בראשית ד' ז'): הזבוב הינו יצור חלש, אין בכוחו לעשות נקב בבשר שלם ובריא, לכן הוא "מתנחל" על פתח פתוח. כך היצר, אין בכוחו לעשות פרצה בנפש האדם השלם. רק כשהאדם מאפשר לפתוח פרצה קטנה, היצר מנסה לחדור דרכה.

נבסס את הדברים משני מקורות נוספים:

שלמה המלך כותב בספר קהלת: "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסובב אותה, ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן וחכם" (פרק ט', י"ד). התלמוד (נדרים ל"ב) מבאר: "עיר קטנה" – זה הגוף. "ואנשים בה מעט" – אלו האיברים. "ובא אליה מלך גדול וסובב אותה" – זה יצר הרע. "ומצא בה איש מסכן וחכם" – זה יצר טוב. היצר הרע הוא חיצוני, הוא בא מבחוץ וסובב את העיר! בתוך העיר הוא מצא את היצר הטוב, כי היצר הטוב הוא פנימי!

ההחלטה האם להכניס את ההלך אל ביתנו נתונה בידינו, אם נחליט לא לארח אותו לחברה, הוא ימשיך להיות "הלך" מחוץ לביתנו.

כדי לחדד את הרעיון נביא משל נפלא:

אדם עני נתן את עיניו באחת הווילות היפות. הבזיק במוחו רעיון. הוא דפק בדלת הווילה וביקש לשוחח עם בעל הבית. לאחר כמה מילות נימוס פתח ואמר: בית אין לי, אך אני צריך מקום לתלות את שקית חפציי האישיים המועטים... חשבתי להציע לך עסקה הוגנת, תן לי רשות לתקוע מסמר ליד דלת הכניסה, כך אוכל לתלות את חפציי ובתמורה אתן לך דמי שכירות חודשיים בסך שלש מאות שקל... בעל הבית הסכים, נשמע משתלם...

העני רצה חוזה כתוב ומוסכם. הם פנו לעורך דין וערכו חוזה ברור ללא אפשרויות חרטה.

הוא בא היישר מחתימת החוזה ותלה שקית... כעבור שעה חזר, דפק בדלת וביקש לקחת את השקית הקודמת ולתלות חדשה... כעבור חצי שעה העניין חזר על עצמו... כעבור תקופה, התחיל להגיע באמצע הלילה... בעל הבית החליט מחוסר ברירה לתת לו מפתח... העני החל לראות אור בקצה המנהרה, מפתח כבר יש לו...

הוא תלה שקית ונעלם... לאט לאט חשו בני הבית בצחנה. ריח נוראי. הריח הלך והתגבר והם גילו את מקור הריח – השקית. והנה הוא מופיע, והפעם בידו שקית גדולה יותר... בעל הבית התנגד והעני לא התבלבל ונופף בחוזה שבידו... שטח המסמר שלי, זכותי לעשות בו ככול העולה על רוחי...

תוך זמן קצר בעל הבית ובני ביתו עזבו את הווילה עד שיגמר החוזה...

לרגע זה חיכה העני. הוא בעל הבית! יש לו ווילה בקיסריה, חוף פרטי, רק חסרה היאכטה...

בדיוק כך מתנהג היצר הרע, הוא רוצה להיות בעל הבית, הוא "הולך על כל הקופה", איך הוא משיג את מטרתו? הוא מבקש דבר אחד – תן לי לתקוע מסמר!

התלמוד כותב (סוכה נ"ב), שלעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא את היצר הרע ושוחטו לעיני הצדיקים ולעיני הרשעים. לצדיקים היצר נדמה כהר גבוה, ולרשעים הוא נדמה כחוט השערה. הצדיקים בוכים והרשעים בוכים, הצדיקים בוכים מהתרגשות ואומרים: איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, והרשעים בוכים מצער וחרטה: איך לא יכולנו להתגבר על חוט השערה הזה...

החכם מזהה מראש את התהליך. מיד בהתחלה כשהיצר מגיע אליו עם פיתיון של "חוט השערה", הוא מבין שהוא חותר ל"הר גבוה", מבט זה מאפשר לחכם לשמור מרחק מהיצר. לעומתו, האדם הפחות חכם, לא משכיל להבין מהלך זה. כשהיצר בא עם פיתיון קטן הוא מתפתה, מה זה? חוט שערה, זה כלום, מה יקרה אם אני אטעם... הוא לא זיהה את כוונותיו הזדוניות...

החכם, עיניו בראשו – בראש התהליך...