ספר "שמות"  מוגדר על ידי הרמב"ן: ספר "הגלות והגאולה", כיצד מתנהלים בגלות, וכיצד יוצאים לגאולה. בתחילת הפרשה  מתארת  התורה את סבלם הנורא של עם ישראל במצרים מחד, ומאידך את בשורת לידת מושיען של ישראל: "משה רבנו" בתוככי חשכת מצרים. התורה משרטטת קווים לדמותו של מנהיג בישראל, מהם הקריטריונים הרוחניים הראויים  כדי להיות מנהיג לכלל ישראל.  וכך נאמר בפסוק: "ויהי בימים ההם, ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב, יא יב).

משה רבינו שגדל בארמון המלוכה של פרעה, עוזב את מנעמי המלוכה ויוצא לראות את שלום אחיו, ושם הוא נוכח בסבל עמו, וכאשר מול עיניו רואה  איש מצרי מתעלל ביהודי, לא עומד מנגד, אלא  מתערב, נוטל סיכון רב, והורגו.  

בהמשך מתארת התורה מקרה נוסף של 'התערבותו' בנעשה, "ויצא ביום השני והנה שני אנשים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך" ?! ( ב' י"ג)  הוכחה זו לא עברה בשתיקה, כידוע. ואותם רשעים הלשינו עליו לפרעה. ואו אז שילם ע"כ מחיר כבד, פרעה מבקש להורגו, ומשה רבינו בורח מפני חרב פרעה.

להיכן ברח?! בפשוטם של מקראות נראה שהוא ברח ישר למדין.  אך הרמב"ן  בביאור את  הפסוק: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים" (ב' כ"ג) מחדש לנו שלא כך היו פני הדברים :"... ולפי דעתי, כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה, כי באמת בנעוריו ברח, שהכתוב אמר: "ויגדל משה ויצא אל אחיו", שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח. הנה היה כבן שתים עשרה שנה... ובעמדו לפני פרעה היה בן שמנים, אם כן עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה... כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב וקרוב לו, אבל יברח ממקום למקום אל ארץ מרחקים, והנה עמד ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ובסוף הזמן בא למדין ונתעכב שם."

כלומר במשך כשישים שנים משה רבינו חי כאדם רדוף, נע ונד ממקום אל מקום. וכל זה  מפני התערבותו  בנעשה עם עמו.

לאחר שישים שנות נוודות מגיע מ"ר אל עיר מושב, אל מדיין,  כשהוא כבן שבעים ושתים שנים, ומוצא את מקומו ליד באר המים.  למרבה הפלא מתברר ששוב משה רבינו 'מתערב' ופועל  בנעשה מסביבו, משה רואה את ההתנהגות המפלה  והמחפירה של רועי הצאן  בגרשם את  בנות יתרו מן הבאר:  "ויקם משה ויושען, וַיַשְקְ את צאנם" (שם י"ז) 

פלאי פלאים!  שישים שנים בורח מ"ר ממקום למקום מפני גזירת מוות המרחפת עליו. כל זאת מפני שהתערב, לכאורה,  בנעשה לא לו. וכבקושי הוא מוצא מנוח לכף רגלו. שוב הוא 'מתערב' בנעשה סביבו. והפלא שכאן לא עסקינן באחיו היהודים, כי עם מדיינים המרעים  לבני עמם! והוא  לא שותק! ומשתמש בכוחו  כדי להושיען.  מתעצמת הפליאה: וכי לא הפיק לקחים משישים שנות הרדיפה והנדידה ?!  ולמה שלא יקיים בעצמו את אשר למדנו שלמה המלך ע"ה: "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ". מבאר רש"י: "העובר להתעבר על ריב לא - לו הרי הוא כאוחז באזני כלב הגורם שישכנו על חנם (משלי כ"ו כ"ז)?!י

נראה שהתשובה נעוצה  בדברי המדרש: "וירא בסבלותם" , מהו "וירא?" שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חַבַל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן, ר' אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ראה משׂוי גדול על קטן ומשׂוי קטן על גדול, ומשׂוי איש על אשה ומשׂוי אשה על איש, ומשׂוי זקן על בחור, ומשׂוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאלו מסייע לפרעה, אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ומדבר עמך הה"ד: "וירא ה' כי סר לראות", ראה הקב"ה במשה שסַר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך: "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה". (שמות רבה א' ל"ב)

מלמדנו המדרש את תוכנם של המילים: "וירא בסבלותם", ראִיה זו אינה הבטה גרידא, ואפילו לא הבעת צער על סבלם של ישראל.   אלא  א כ פ ת י ו ת ! שותפות, ונשיאה בעול עד כדי  נכונות להחליפם בייסוריהם, ולמות במקומם: "מי יתן מותי עליכם". בזכות זה זכה להיות מנהיגם של ישראל וגואלם. כלומר משה רבינו לא רואה את העול הנעשה מסביבו כ: "ריב לא לו",  אלא כ-ריב לו! כאבם כאבו, סבלם סבלו!  לו חשב רק על עצמו, היה חי את חייו בארמון המלוכה, מתוך הבנה שמול פרעה הרשע סמל כוחות הטומאה, אין מה לעשות! וע"כ מוטב שיציל את עצמו. אך משה חי את כאב עמו. ועושה כל שלאל ידו.

וזכה בעקבות כך לגילוי שכינה כפי שלא זכה   אנוש בן תמותה, שעלה לשמים והוריד תורה לישראל, וכל זה מידה כנגד מידה, "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ומדבר עמך", וכך הקב"ה הניח כביכול עסקיו בעליונים ודבר עמו.

כך גם מבאר המדרש את הפסוק הנאמר בסנה: "ויאמר משה אסורה נא ואראה" רבי יוחנן אמר: חמש פסיעות פסע משה באותה שעה, שנאמר: "אסורה נא ואראה", ריש לקיש אמר: הפך פניו והביט... כיון שהביט בו הקב"ה אמר: נאה זה לרעות את ישראל. א"ר יצחק: מהו כי סר לראות? אמר הקב"ה: סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים, לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן".

אנו למדים מכאן, כמה מצפה הקב"ה למי שיפנה לבו לראות בצערן של ישראל, שהוא צערו של הקב"ה, ואפילו פניה כל שהיא להרגיש בצערן כבר פועלת את פעולתה, וחכמינו רצו להראות עד כמה נחשבת הרגשה כל שהיא בצערן של ישראל, והדגישו זאת במחלוקתם רבי יוחנן וריש לקיש, אם די היה בחמש פסיעות, או בהפיכת פנים בלבד, כדי שהקב"ה יראה למשה, ובזכות זאת יהיה לו סייעתא דשמיא לגלוי שכינה.

אכפתיות זו, באה לידי ביטוי בכל הנהגותיו של משה רבינו בסובב עמו,  לא רק בבני אדם אלא גם בבעלי חיים כפי הנאמר במדרש:

"ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל." (שמות רבה ב' ב')

מפליא! משה רבינו רודף אחרי אותו גדי סורר ובמקום להכותו על בריחתו, הוא מבקר את עצמו כיצד  לא שם לב לגדי הקטן שלא הרווה את צימאונו. וכפיצוי הוא מרכיבו על כתפו  להשיבו על הצאן.  חוזר משה אל צאנו כשהגדי הקט על כתפו, מביט עליו הקב"ה ומצביע: זה האיש הראוי להנהגה. הנהגה היא לא הכריזמטיות והכוח. כי אם אהבה, רחמים, ורגישות. מי שחש את כאבו של הגדי הקט, יחוש הוא את כאבו של כל יהודי באשר הוא.    

מובן א"כ מדוע התערב לטובתן של בנות יתרו, מכיוון שכשרואים עוול לא שותקים! עושים הכול כדי לתקן את הרוע. מוכח מכאן  שמשה רבינו גם לאחר שישים שנות סבל של גלות ונדודים לא חש הרהורי חרטה על 'התערבותו' בנעשה אז במצרים! אלא אותם ערכים של 'אכפתיות' פעילה, לוו אותו בכל שנות נדודיו.    

ממשה רבינו אוהבן של ישראל ומנהיגם. למדנו שאהבה משמעותה - אכפתיות. אהבת ישראל מהי - רגישות ואכפתיות. עלינו א"כ לחוש אל מול אח יהודי המתמודד בקשיי החיים. להרגיש,  לכאוב, ולסייע. להיות נושא בעול עִם חבירו. ואו אז נזכה להיגאל.