תפקידה של השבת בעולמו של היהודי הוא להגביה את שיעור קומתו הרוחנית. במשך כל ימות השבוע טרוד האדם בעסקיו, ואילו ביום השביעי הוא מתפנה לעולמו הרוחני. גם לאחר שיצאה השבת ומתחילים שוב ששת ימי המעשה, הוא נוטל עמו את המטען הרוחני שאצר בשבת, ועמו הוא יוצא למלאכתו.

מצוות שמירת שבת נסמכה בפרשתנו לציווי על מלאכת המשכן (שמות ל"ה) . המשכן היה מקום קדושה, שבו מתרומם היהודי כשהוא פורש מחיי החולין אל המקום הקדוש ביותר לעמנו. גם השבת היא זמן קדוש אשר בו מסוגל היהודי להתרומם מחיי החולין ולאגור מטען של קדושה לקראת ימי החול הממשמשים ובאים.

מתוך הסמיכות של מצוות השבת למצוות הקמת המשכן למדו חכמינו כי המלאכות שנעשו בבניית המשכן הן הנחשבות למלאכות חשובות ועיקריות, שיש להימנע מלעשותן בשבת.

אנו שובתים בשבת מכל אותן ל"ט מלאכות שהוצרכו למלאכת המשכן ועל ידן זכינו להשראת השכינה. מלאכות אלו מהוות דוגמה לבריאת העולם, שבה ברא הקב"ה את עולמנו יש מאין. מול בריאת העולם שהיתה בריאת גשמיות מרוחניות, עומדת הקמת המשכן שהופכת גשמיות לרוחניות. שתי היצירות הללו עומדות זו מול זו, וביום השבת נפגשות הן יחדיו. ה' שובת ממלאכת הבריאה, ואנו שובתים מהמלאכות הדומות לאלו שנעשו במשכן. באופן זה חיים אנו בשבת חיים רוחניים ללא מגע עם יצירה גשמית.

מלאכת השבת אינה נמדדת בכמות האנרגיה המושקעת בה או בקושי שבעשייתה, אלא במידת היצירתיות שבה. בכך מובעת גם ההקבלה למעשי הקב"ה - הבורא נמנע בשבת ממלאכת יצירת העולם, וכמוהו נדרשים גם אנו לנוח ביום זה. בדרך זו של הימנעות מעשיית מלאכה בשבת קיימת הכרזה-רבתי כי מאמינים אנו שהעולם אינו קדמון, שהוא לא נוצר מאליו, אלא הוא נברא 'יש מאין' על ידי הבורא.

שני טעמים מוצאים אנו למצוות השבת. הראשון מופיע בדברות הראשונות שבספר שמות: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי" (כ', י"א).

עלינו לנוח ביום השביעי כדוגמת "מנוחתו" של הקב"ה אשר שבת ביום השביעי ממעשה היצירה. כאשר אנו עובדים במשך ששה ימים ונחים בשבת, חוזרים אנו על סיפורה של הבריאה.

הטעם השני מופיע בדברות השניות שבספר דברים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (ה', ט"ו).

כיצד נזכור על ידי שמירת השבת כי עבדים היינו בארץ מצרים?

בני ישראל במצרים שכחו את מעלתם כבניהם של אברהם, יצחק ויעקב, ושקעו במ"ט שערי טומאה, עד כי לו, חלילה, היתה מתרחשת ירידה קלה נוספת אל השער החמישים, אי אפשר היה שוב לגאול אותם.

השעבוד שגזר פרעה על בני ישראל במצרים, היה חלק מתכניתו להשחתה רוחנית של בני ישראל ולהתבוללותם בעם המצרי.

במדרש מסופר כי משה רבינו שכנע את פרעה בדבר נחיצותו של יום אחד של מנוחה בשבוע, כדי שלא ימותו עובדי הכפיה תחת עולו של השעבוד הקשה. פרעה הסכים ופטר את בני ישראל מעבודת יום אחד, היה זה יום שבת קודש (שמות רבה פרשה א').

עוד מסופר במדרש, כי מגילות היו לבני ישראל מאבותיהם, ובהם הם היו משתעשעים משבת לשבת (שמות רבה פרשה ה'). יום השבת היה אפוא היום שבו דבק עם ישראל בתורתו ובאלוקיו ועסק ברוחניות בתוככי השעבוד המצרי.

הודות לנשמה היתרה שזוכה לה כל יהודי בשבת, יכלו עם ישראל למשוך את ידיהם מטומאתה של מצרים. ביום קדוש זה, בהיותם משוחררים מעבודת הפרך, היתה השעה כשרה להחלץ מטומאת מצרים.

השבת נועדה לעצור את מרוצת ששת ימי המעשה, להתבונן בתכלית החיים ולצבור מלאי של רוחניות לקראת מרוצת ששת ימי המעשה הבאים.

מי שעמל קשה לפרנסתו במשך ששת ימי השבוע, סובל מאותו חסר רוחני שהיה לאבות אבותיו בפיתום וברעמסס.

זוהי אפוא תכליתה ומהותה של השבת. יום שבתון המשמש כמנוף בדרכו של האדם לזיכוך ולהתעלות רוחנית.

את הפסקת מלאכת הבריאה בידי הקב"ה מכנה התורה "מנוחה", משל היה מדובר בבן תמותה. ה"מנוחה" של הבורא הינה מנוחה רוחנית שכולה אפופה רז. בתודעתינו, בני אדם קרוצי חומר, היא מתקבלת כמנוחה הקשורה אל הרפיית הגוף, אולם המנוחה השבתית האמיתית מקשרת את האדם לשבת בראשית, לאותה שבת ראשונה שבה באה המנוחה לעולם.

השבת באה להזכיר לנו מיהו היוצר האמיתי של העולם. שלמה המלך, החכם מכל אדם, קבע: "ראה זה חדש הוא, כבר היה לעולמים" (קהלת א', י'). כל מה שמגלה האדם בעולם הזה, כל דבר חדש שהוא מתוודע אליו, כבר היה לעולמים. כח החשמל, גלי הרדיו ושאר הכוחות שהתגלו לאחרונה, היו קיימים בבריאה כבר מששת ימי בראשית, אף שנתגלו זה לא מכבר. בני האדם לא המציאו חדשות, הם חשפו את הישנות.

יסוד האמונה היהודית הוא כי הכל נברא בששת ימי בראשית. ביום השביעי הסתיימה הבריאה והתפתחותה נבלמה. "ביום השביעי שבת וינפש" - הקב"ה עצר את סדרת היצירות שנבראו במאמר פיו.

בששת ימי המעשה חש האדם את עצמו כ"בורא" קטן העושה בטבע כבתוך שלו, ועם דמדומי החמה של יום ששי הוא מצטווה להפסיק את פעולות יצירותיו, ובזאת הוא מכריז כי אכן אין הוא "בעל הבית" על העולם.

אדם השומר שבת מתוך כוונה זו, מחדיר ללבו פנימה את האמונה בבורא כל יכול שברא את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי.