הגאון רבי נתן צבי פינקל שליט"א נשא את דבריו בדינר שנערך לטובת ישיבת מיר הוא פנה אל הנדיבים במשל נוקב: מעשה במלך שהיה לו בן יחיד, וחפץ ללמדו תכסיסי מלוכה, הוא פרסם מכרז לתפקיד ורבים הציעו את עצמם, לבסוף נבחר אחד מיוחד במינו, והתברר שהוא מתמחה בשלושה דברים, סוסים, יהלומים, ותכונות נפש האדם, הוא לימד את הבן ואכן ראה פירות בעמלו. יום אחד פורסמה הידיעה שבקרוב תהא מכירת סוסים, בן המלך רצה בכל מאודו סוס גזעי וטוב, ביקש מהיועץ להתלוות אליו, יצאו שניהם  לתערוכה, אחד הסוחרים פנה אליהם והציע את סוסו המשובח, בן המלך הסתכל לעבר היועץ, והלה סימן לו: לא לקחת.  מדוע? סוס כזה מסוכן לרוכב, הוא עלול להפילו  ולסכן את חייו, בן המלך ביקש מהמוכר שירכב בפניהם, המוכר עלה על הסוס ודרבן אותו בבעיטות, הסוס צהל והפיל את המוכר שכמעט נרמס תחת רגלי הסוס, בן המלך הודה ליועץ על שהציל אותו ממות, הוציא שטר של עשרה דולרים  ונתן ליועץ.

לאחר שלושה ימים התפרסמה הידיעה שתתקיים תערוכה של יהלומים, בן המלך ביקש מהיועץ להתלוות אליו, ונענה בחיוב. הם הגיעו לתערוכה בזה אחר זה נגשו סוחרים והציעו את אבניהם הטובות, בן המלך לקח אבן שהיה לה מראה מיוחד, וחפץ לקנותה, היועץ אמר לו: אבן זו מזויפת! איך אתה יודע?. היועץ לקח חומר מסוים והתיז על האבן, וביקש מבן המלך לנסות לקלפה, ואכן התגלה שהאבן מזויפת. בן המלך הוציא שטר של עשרה דולרים ונתן ליועץ. הם חזרו לארמון, בדרך אמר בן המלך: הצלחת להראות את כוחך בסוסים ויהלומים, נותר לך להראות את כוחך בנפש האדם, מי אני?! לחש לו, אתה בן מאומץ!! אני בן המלך, מאומץ ?!

הלה רץ למלך ושאל האם זה נכון? המלך אישר לו. הוא חזר ליועץ ושאל, איך ידעת?! ענה לו היועץ: כי בן של מלך אמתי יש לו מושגים אחרים בנתינה הוא לא ייתן עשרה דולרים למי שמציל את חייו...!.

פרשתנו "ויקהל" עוסקת בנדבת בני ישראל אל משכן ה', התורה מדגישה את יתרונן של הנשים על האנשים בתרומות כפי הנאמר:  "ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכו' כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב "(ל"ה כ"ב)  רבים ממפרשי התורה תמהים על פשרו של לשון המקרא: " ויבאו האנשים על הנשים" רש"י במקום מפרש: "על הנשים": - עם הנשים וסמוכין עליהם , וכו' רצה לומר  שהביאו חח ונזם 'בעודן על הנשים' " יש להבין מה פשר העניין  של סמוכין עליהם"? וכן מדוע הנשים הביאו את התכשיטין למשכן ה' בעודן עליהם?!

מפרש הרמב"ן: "וטעם ויבואו האנשים על הנשים, בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים, שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן. כלומר לדברי הרמב"ן יתרונן של הנשים הוא בכך שהן היו זריזות על הגברים, הראשונות בנתינה. 

רבנו בחיי מבאר בתחילת דברו כדברי הרמב"ן אך מוסיף עוד נקודת אור מיוחדת במינה בנדבת הנשים למשכן ה': "ויבואו האנשים על הנשים וגו'. הכתוב הזה יורה זריזותם של ישראל כי הביאו הנדבה בזריזות ובחריצות, והנשים קדמו, וזהו לשון הכתוב: "ויבואו האנשים על הנשים." כי לשון 'על הנשים' יורה כי הנשים באו שם בתחילה, וכאשר באו האנשים כבר מצאו שם הנשים שהביאו שם נדבתם תחילה". ומוסיף רבנו בחיי יתרון נוסף ומרגש בתרומת הנשים: "וזאת 'מעלה גדולה בנשים' כי במעשה העגל לא רצו לתת תכשיטיהן, שכן כתיב (שמות לב ב) ויאמר אלהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם, וכתיב (שם ג) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, ולא אמר 'באזני נשיהם' כי לא רצו הנשים בכך. והוא שרמז שלמה על זה (קהלת ז כח) אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל 'אלה' לא מצאתי, ירמוז למה שכתוב (שמות לב ד) אלה אלהיך. אבל עתה בעניין המצווה בנדבת המשכן רצו לתת תכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול, עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן, והם הם עיקר שמחתן וחמדתן, והביאו חח ונזם וטבעת עגיל וכומז כל כלי זהב, וקדמו במצווה הזאת לאנשים, כי כן יורה לשון 'על'  וכו' " כלומר, היתרון בנדבתן הוא באיכות התרומה, את השעשוע, השמחה, והחמדה הטבעית של הנשים נתנו הן בלב טוב ובנפש חפצה לכבוד ה' יתברך.

בעל ה"כלי יקר" מוסיף נקודה נוספת:  "ויבואו האנשים על הנשים. המפרשים אמרו שהוא כמו עם הנשים והודיע צדקת הנשים שהסכימו ליתן תכשיטיהן. ונ"ל כי זה באמת שבח להן כי מן הדין לא היו צריכין ליתן תכשיטיהן, כי בשלמא האנשים שפרקו נזמיהם ועשו ממנו העגל הוצרכו ליתן נזמיהם ותכשיטיהם לכפר על נפשותיהם, אבל הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהן במעשה העגל אם כן אינן צריכין לכפרה ולמה יתנו תכשיטיהן?!, ומ"מ מחמת חיבת הקודש לא נמנעו מליתן." כלומר,  בנית המשכן הייתה בעצם כפרה על "חטא העגל" , ומכיוון שלנשים לא היה חלק בחטא זה אזי  יתרונן בעצם התרומה שהן עשו זאת למרות שלא היו צריכות לכפרה זו  כלל.

בספר "דרש משה" מבאר שזו הסיבה שרש"י כתב שהנשים תרמו את תכשיטיהן בעודן עליהן כדי להראות  שאף שהן רצו מאד בתכשיטין, מ"מ נדבו בשמחה ובטוב לבב למשכן, כי מצוות המשכן הייתה להן יותר שמחה". ז"א כשהן יצאו מהמשכן הן נשארו ללא כל תכשיטים! אך עם שמחה גדולה בלב.

נמצאנו למדים את שגב רוחם של נשים צדקניות שתרומתן הביאו לא מכוח חובה וציווי, גם לא מתוך התלהבות חסרת גבולות, אלא מתוך רצון עז לחיבור לקב"ה, להתקרבות לה', רצון לתת כל מה שיש להן אל בית ה' אל הקב"ה, כדי להיות חלק מ"ושכנתי בתוכם".

מסר זה של חביבות תרומת הנשים למשכן ה' בולט מאד על רקע הביקורת הקשה בתרומת הנשיאים כפי הנאמר בפרשתנו: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם..." (ל"ה כ"ב) רש"י עומד על המילה "והנשאם" שחסרה בה האות: י : "אמר רבי נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה?! אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין, אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל שנאמר :"והמלאכה היתה דים", אמרו נשיאים מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם וגו,' לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות י' משמם והנשאם כתיב".   יש להבין את הביקורת על הנשיאים לכאורה טענתם הייתה הגיונית למדי, מדוע נחשב להם כעצלות?!  ובפרט שתרומתם הייתה:  "אבני השהם" שהן אבנים יקרות הן, וערכן רב, אם כן היה לנשיאים מה להוסיף ולתרום מדוע א"כ נחסרה האות י' משמם ?!

התשובה היא שמהנשיאים במעמדם הנכבד הייתה צפייה להיות הראשונים להתנדב, הנחשונים להתנדבות, כי המטרה היא לא להשלים את החסר במשכן הלא לקב"ה הארץ ומלואה, אלא רצה ה' את התשוקה  והרצון כדי להיות חלק ממשכן ה'. אך למצער לעומת חנוכת המזבח ששם הם היו ראשונים לתרום. בתרומת המשכן הם היו האחרונים לתרום. מלמדנו רבי נתן, שבשיקול דעתם היה בחינה של "עצלות," ולכן חיסרה התורה אות י משמם.

ומוסיף הגאון הגדול רבי יששכר מאיר זצוק"ל שזהו ההבדל בין "נשיא" לבין "נשא." כשמתארים את הנשיא, הרי שהוא מורם מעם, הוא מוביל את העם. לעומת זאת כשהתורה כותבת: 'נשא', הרי שהעם משיאים אותו, כלומר הוא עושה את רצון העם.

הלוואי ונפנים כולנו מתרומת הלב והנשמה של נשות עם ישראל, ננסה  לשאוף  להתקרב לה'  כדי להגיע למציאות של "ושכנתי בתוכם", מציאות שבה הקב"ה שוכן בתוך בני ישראל "והייתי להם לא-לקים".