מלאכת בניית המשכן הסתיימה, משה עומד להגיש דו"ח מפורט על ההוצאות הכספיות ועל הכלים השונים שאליהם הופנו כספיהם של המתנדבים.

והנה, מרננים אחרי גבו של המנהיג הדגול, כאילו הוא נהנה, חלילה, מכספי ההקדש שעברו תחת ידו. משה שומע את הרינונים וממהר להודיע כי מיד כשתסתיים מלאכת בניית המשכן, יניח לפניהם חשבון מפורט של כל כספי התרומות שנתנו (מדרש שמות רבה פרשה נ"א, ו').

תורת ישראל מייחסת חשיבות רבה לא רק לעצם איכותו של המעשה, אלא גם לאופן שבו הוא נתפש בעיני בני האדם. דוגמה לדבר מופיעה בדברי חכמינו העוסקים בתרומת הלשכה בבית המקדש: "נכנס לתרום את הלשכה, היו מפשפשים בו בכניסה וביציאה, ומדברים עימו (העומדים בחוץ) משעה שנכנס ועד שעה שיצא (כדי שלא יהיה סיפק בידו ליטול מהמטבעות לעצמו), לקיים מה שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר ל"ב, כ"ב), ואומר: 'ועשית הישר והטוב בעיני ה'' (דברים ו', י"ח). הטוב - בעיני שמים, והישר – בעיני אדם".

התורם בבית המקדש מוזהר שלא יכנס עם לבוש שיש לו שפה כפולה, כדי שלא יחשדו בו כי הניח מטבעות בקפלי בגדיו. האדם חייב לדאוג שמעשיו לא יעוררו תמיהות או חשדות, גם אם בוחן כליות ולב יודע שהוא צדיק גמור.

שלמות המצווה אינה מורכבת רק מעמידה בכללי ההלכה. היא מורכבת גם מההשלכות החברתיות של המעשה. אם עשה האדם מצווה, אך גרם במעשהו לחשד של הבריות, הוא קיים את "הישר", אך לא את "הטוב".

ואמנם, התורה סוקרת בצורה מקיפה את כל הפריטים שהיו במשכן על כל מרכיביהם. נמסר לנו גם תחשיב מדוייק של הזהב, הכסף והנחושת שהתנדבו בני ישראל לצורך בניית המשכן וכליו. סיכום מפורט של הכמויות שמהם נעשו כלי הקודש, מטרתו להסיר חשדות וכל אפשרות של לזות שפתיים על העוסקים במלאכת הקודש, שמא שלחו את ידם במה שהוקדש לשמים.

אך יחד עם זאת, אילו היתה המטרה הבלעדית של הצגת התחשיב לנקות את בוני המשכן מרינונים, לא היה צורך להנציח מספרים אלו בתורה לנצח נצחים. ואם כן, נשאלת השאלה: מדוע נכתב בתורה פרוט מספרי זה? מהו הלקח שאנו יכולים להפיק מכך לדורות?

התשובה היא שמטרת התורה היא להקנות לנו השקפה נכונה בתחום הממוני. קיימות שתי גישות לנושא הממון:

ממון או נכסים עלולים להפוך לנושא מרכזי בחיים, נושא שיש להתאוות אליו ולקנא בזה שזכה בו. ואכן, זה היה מבטו של בלעם הרשע. אחת מתכונותיו הבולטות היתה "עין רעה". בעינו הרעה הוא הביט בכל דבר השייך לזולת בקנאה ובצרות עין. התייחסותו לכל דבר חומרי היתה ללא קשר לשורשו הרוחני העליון המחיה את כל ההוויה, ולכן, כל חפץ נעשה לנשוא קנאתו.

היהודי, לעומתו, רואה בכל דבר את הרוחניות שהטביע בו הבורא. על פי מבט זה מתגמדת הישות החומרית עד שאין כלל מקום לקנאה, לחמדה או לתאווה. מבטו של היהודי מתמקד באלוקות המקיימת את היקום.

התייחסות זו אל הדברים, התייחסות המקשרת אותם אל שורשם, לא רק מונעת עין רעה וקללה, אלא היא גם מקור לברכה ולשפע, כדרך כל דבר הקשור אל הקב"ה, שהוא מקור הברכות.

פקודי המשכן התייחסו לחומרים שנדב העם למען המטרה הקדושה, למען בניית המשכן. תכליתם היתה התקשרות אל השכינה, והם נעשו סמל ומופת לברכת ה' ששרתה עליהם. המילה "מצוה" נגזרת מלשון "צוותא", זוהי דרך של דבקות ושל התחברות לה', המצווה העליון. קיימת כאן התקשרות עם מקור השפע, עם פקודי המשכן שהפכו למקור ברכה לישראל.

אלא שעדין יש לשאול: וכי מה איכפת לו לאדם שיחשדוהו הבריות, והלא "האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב" (שמואל א', ט"ז, ז')? והרי ה' יודע שלבו טהור.

ההסבר הוא ששלושה מעגלים סובבים את האדם בימי חייו: בין האדם לקונו, בין האדם לעצמו ובין האדם לחברו. שלמותו של האדם אינה יכולה להתקיים, כל עוד קיים נתק בין האדם עצמו לבין אחד ממרכיבים אלו. אם חפץ האדם בשלמות, עליו לפתח ולהעצים את שלושתם. חיזוק הקשר בינו לבין בוראו מתאפשר, לדוגמה, על ידי דיני ברכות, המחנכים את האדם להכרת הטוב מתוך ידיעה כי "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כ"ד, א'). חיזוק הקשר בין אדם לעצמו מתאפשר מתוך הקפדתו על מידות ודרך ארץ הכתובים בפרקי אבות ובמקומות נוספים, שמתוכם הוא ילמד על אישיותו וכן על תאוותיו ועל יצריו הזקוקים לתיקון. חיזוק הקשר בינו לבין החברה ייעשה על ידי הקפדתו בדיני נזיקין, שמתוכם ילמד לכבד את ממונו ואת גופו של הזולת.

אם חפץ האדם בשלמות, עליו לכוון את מעשיו לשלושת המעגלים האלו, ורק כאשר יתחברו שלושתם להיות אחד, נוכל להכתיר את מעשיו בתואר "מעשה שלם".

כשם שהחטא גורם לקלקול הקשר בין האדם לקונו, כך עלול מעשה שגוי לגרום לפרימת הקשר העדין שבינו לבין זולתו. מעשה הגורם לחשד, מקלקל קשר זה ומתוך כך פסול הוא.

משה רבנו הציג את חשבון ההוצאות להקמת המשכן לעיון הציבור. חשבון מפורט זה מעלה תמיהה בפני חכמי המדרש. וכי נדרש משה לדווח לציבור "לאן הלך הכסף"? והלא כבר העיד עליו בוראו: "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר י"ב, ז').

אלא מפני ששמע את ליצני הדור שהיו משיחין אחריו: אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב, שאין להם חקר, לא משקל ולא מניין, האם אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן, אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון. כיוון שנגמרה, אמר להם (שמות ל"ח, כ"א): "אלה פקודי המשכן".